הַקּוֹץ, בְּנִי, עִם פֶּרַח לָאָרֶץ יָרַד
יש שיר מפורסם של גתה הנקרא "ורד בר", ששוברט כתב לו מנגינה הנשמעת כמו נעימה של שיר לילדים. השיר מספר על ילד שקוטף ורד באחו, ואומר לוורד כך (התרגום: יעקב פיכמן):
נַעַר שָׂח: "אֶקְטֹף אוֹתְךָ,
וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ!"
והוורד עונה לו
וֶרֶד: "אוֹ אָז אֶדְקָרְךָ
וּזְכַרְתַּנִי עַד מוֹתְךָ
כְּחֵטְא לֹא יִסָּלֵחַ!"
מאחורי השיר התמים מסתתרת משמעות מינית מובהקת. ורד הבר היא הפיתוי המיני ובאזהרה שהצעיר יזכור את דקירת הוורד עד יום מותו הכוונה למחלת העגבת, שבימי כתיבת השיר היתה מחלת מין חשוכת מרפא.
באחד משיטוטיי בכתביו ובמכתביו של שמואל בן ארצי במכון גנזים שבו הם שמורים, עיניי נפלו על שיר שאי אפשר שלא לראות שמחברו שאל את התבנית שלו מהשיר הנודע הזה של גתה. שם השיר הוא "עיניים לבני", והוא הוקדש לתני, כלומר לבנו מתניה, במלאות לו שנתיים.
עֵינַיִם לִבְנִי, סַפִּירִים וּבָרֶקֶת
עֵינַיִם מִנּוֹף הַכִּנֶּרֶת
עִנְבָּל מִנִּי אֹדֶם בְּפִיו הַקָּט
וּפָז הַקָּמָה לוֹ עֲטֶרֶת.
לְגַן הַפְּרָחִים בְּנִי פָּסַע וְיָרַד
בְּזֶמֶר שֶׁל עֶלֶז, בְּרֶשֶׁף.
"הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת" - זֶה חַג לוֹ לְבַד
וְַזר הוּא קוֹטֵף כָּאן לַנֶּשֶׁף.
צִפֹּרֶן, בַּת חֵן וְכוֹבַע הַגַּמָּד
זֶה פֶּרַח דּוֹמֶה לְגָבִיעַ
לְפֶתַע נִדְקַר בְּנִי בְּקוֹץ מִן הַצַּד
וּבְדֶמַע לִי בָּא לְהוֹדִיעַ
אוֹי אַבָּא רְאֵה מֶה עָשָׂה הַסִּרְפָּד
הָפַךְ אֶת חַגִּי לִי לְאֵבֶל...
נָשַׁקְתִּי לִבְנִי וְחָבַשְׁתִּי הַיָּד
וּקְצָת הִתְפַּלְסַפְתִּי עַל סֵבֶל.
הַקּוֹץ, בְּנִי, עִם פֶּרַח לָאָרֶץ יָרַד
אַךְ חַד הוּא וְרַב שִׁבְעָתַיִם
מִמֶּנּוּ שׁוּם יָלַד אֵין לוֹ כָּאן מִפְלָט
וְלוּ גַּם יִזְעַק עַד שֶׁמַּיִם.
הִקְשִׁיב לִי רַב קֶשֶׁב יַלְדִּי הַנֶּחְמָד
עֵינָיו בִּתְכֶלְתָן מָה זָרָחוּ
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה בָּן וְלָמַד
לִקְלֹעַ הַזֵּר שׁוּב הָלַךְ הוּא.
המשקל הוא בערך אותו משקל של השיר "ורד בר" של גתה. והסיטואציה הדרמטית דומה. אבל המסר כל כך יותר הומני וחומל. הילד ירד לגן בשמחה לקטוף קומץ של יופי טבעי, ונדקר – ואביו מנחם אותו באמרו שלצד השמחה יש תמיד אכזבה, ולצד העונג יש סבל. אבל השיר אינו מסתיים במוסר ההשכל המובן מראש אלא נמשך אל רעיון נוסף: שחוכמת המבוגרים וכל הפילוסופיה שבעולם חזקות תמיד פחות מן הרצון והצורך הטבעי שלנו להתנסות בחיים בעצמנו, גם במחיר דקירות ודם.
איזה שפע של תובנות עולה מן השיר הנאיבי למראה! למשל - שבניגוד לדימוי המקובל על הקוץ המתלווה אל הפרח, מדגיש כאן המשורר שהקוצים - כלומר הקשיים - באים תחילה, ושהפרח - שהוא הפרס על העמידה בכל המכשולים - אינו דבר שיש להתייחס אליו כמובן מאליו. ככל שאני מתעמק ביצירה הצנועה יחסית בממדיה שהשאיר אחריו שמואל בן ארצי, אני גם למד שחוסר הביטחון הכרוני שלו בנוגע לערכה של כתיבתו, וכן העובדה שחי רחוק מן המרכזים הספרותיים והאקדמיים של תל אביב וירושלים, גרמו לכך שהוא כלא את עצמו כמו מרצון בז'אנר של שירה לילדים ורק פה ושם חרג ממנהגו זה, ואז התחרט וחזר אל המקום הצנוע שלו של המורה המתפייט מעת לעת.
המוטיב החוזר ועולה מהתכתובת הענפה שניהל עם עורכים, פרופסורים, מבקרים ומוציאים לאור ושאר מנופחי אגו, הוא ההתבטלות העצמית שלו מולם, ההתנצלות האינסופית על כך שהוא מטריד אותם. רבים מהם ניצלו את עדינות האופי שלו כדי לרמוס אותו ולדכא את הביטחון העצמי שלו עוד יותר. אחד מהם היה המשורר שמשון מלצר, שבשנות השישים ערך את המדור לנוער בהוצאת עם עובד ולפני כן היה עורך "דבר לילדים" – אך שמואל בן ארצי לא נטר לו טינה על הדחיות הרבות שקיבל ממנו. ולהפך, כשיצא ב-1968ספר שיריו המקסים "צפצפה ברוח" בהוצאת אל"ף, לאחר שכל ההוצאות הממוסדות של מפלגות הפועלים דחו אותו, הוא שלח עותק שלו לשמשון מלצר. אקרא לפניכם עתה את המכתב שכתב שמואל בן-ארצי אל שמשון מלצר ושימו לב לאירוניה הדקיקה – העגנונית כמעט – שבו.
"לפני שנים כה רבות עבר בינינו חתול שחור, ומאז אין מנוחה בנפשי. איני זוכר בשום אופן מה הייתה צורתו של אותו חתול (החתול בעצמו היה מכתב שלומיאלי, שנכתב במיטת חוליי), אך תגובתך הייתה כה נזעמת ששוב יראתי אפילו מכתב פיוסין להשחיל כל השנים הללו.
"ברם השבוע עם הופעת חוברת שיריי לנוער, שאת רובם ערכת ובכולם יש לך חלק לא מבוטל בגין העידוד האבהי שקיבלתי ממך, איני יכול להתגבר ולהמשיך בשתיקה המאונסת והמצערת. אני כותב אפוא אליך לא כדי להטרידך חלילה שוב, אלא כדי להודות לך על העבר ולשחרר את עצמי מן המועקה המוזרה לעתיד...
"ייתכן שזעמך עליי יתחדש משתראה כל מה שהעזתי להוציא בכריכה קשה... אך מוטב כך, מאשר השתיקה המעיקה הלזו.
"בכבוד רב ובהוקרה מרובה - שמואל בן-ארצי"
הבה ניקח אתנו היום את השורה "הַקּוֹץ, בְּנִי, עִם פֶּרַח לָאָרֶץ יָרַד" אל הימים האלה, שיש בהם כל כך הרבה קוצים ופצעים וסבל - אך גם פרחי תקווה לניצחון של הטוב על הרוע.