בזמן שמאות אלפי תושבי הדרום שהו במרחבים מוגנים, ובעוד כוחות צה"ל תוקפים ברצועת עזה, עשרות סטודנטים מהתא הערבי באוניברסיטת תל אביב יצאו להפגין ברחבה המרכזית של האוניברסיטה נגד מדינת ישראל והצבא.
במשך יותר מחצי שעה, ובעוד האוניברסיטה והמשטרה סוגרים בשבילם את האזור כולו, קראו המפגינים קריאות בגנות צה"ל והאשימו אותו ברצח ובפשעי מלחמה.
במקביל הגיעו כמה פעילים של תא 'אם תרצו' ותא 'לביא' באוניברסיטה כדי להפגין נגד המוחים, אך המשטרה הרחיקה אותם למקום צדדי, משאירה את מרכז הבמה להפגנה נגד הצבא. "במקרה נתקלנו במודעה להפגנה בדף הפייסבוק של התא הערבי", אומר שי רוזנגרטן, רכז תנועת 'אם תרצו' באוניברסיטת תל אביב.
"לפי התרגום של פייסבוק, הם הודיעו שבכוונתם להפגין נגד הטרור הישראלי ברצועת עזה, ונגד פשעי המלחמה שאנחנו מבצעים בערבים. הם קבעו את ההפגנה לאחת השעות הכי מרכזיות, שתים עשרה בצהריים, שבה יש המון תנועה ברחבה המרכזית. אנחנו הגענו בשביל להפגין את המחאה שלנו כנגד ההפגנה שלהם. אלא שהמשטרה לא נתנה לנו להפגין מולם, דחקה אותנו לקצה של הרחבה ולא נתנה לנו להתקרב בטענה שהסטודנטים הערבים תיאמו מראש את ההפגנה שלהם ואנחנו לא. ניסינו להתקדם אליהם כשאנחנו מניפים דגלים וקראנו לעברם שהם חצופים על כך שהם תוקפים את צה"ל בזמן שהוא מגן עליהם מהטרור העזתי".
הצטרפו אליכם עוד סטודנטים למחאה נגד הפגנת התא הערבי?
"המון סטודנטים אמרו לנו שהם תומכים בהפגנה שלנו, אבל הם לא היו מוכנים להישאר להפגין. הם אמרו שהם לא רוצים להיכנס לזה כי זה עלול לסבך אותם".
תגובתם של הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב היא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר באקדמיה הישראלית בכלל, ובכמה אוניברסיטאות בפרט. סטודנטים בעלי דעות ימניות, ואפילו דעות מרכז, מוצאים את עצמם מחוץ ללגיטימיות במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, בעוד דעות השמאל הרדיקלי, שבציבור הרחב אין להן כמעט אחיזה, הפכו לדעה השלטת הנשמעת בשטח. בהפגנת התא הערבי השתתפו גם סטודנטים יהודים, כשרוזנגרטן מעיד שלא מדובר במקרה חריג.
עיקר הבעיה נמצאת בעיקר בפקולטות למדעי החברה והרוח, ופחות בפקולטות למדעים המדויקים. כסטודנט להנדסה תעשייה וניהול רוזנגרטן לא נתקל במהלך השיעורים עצמם באפליה נגדו בגלל דעותיו. אך סטודנטים אחרים באוניברסיטה מעידים בשיחה עם 'בשבע' על שורה של התנכלויות, הן מסטודנטים אחרים והן ממרצים.
אנוסים בקמפוס
ל' היא סטודנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "חלק ניכר מהסטודנטים במחלקה הם ערבים. ביומיום זה לא מעורר בעיות ואנחנו היינו חברים טובים לאורך הלימודים. אבל ברגע שעולה סוגיה פוליטית זה משתנה לחלוטין. השיח פשוט מסלים והרבה סטודנטים, במיוחד הימנים, מפחדים לענות להם. הם אומנם מיעוט, אבל הם מיעוט מאוד נוכח וקולני, כך שכל ויכוח איתם הופך למשהו מאוד לא נעים".
את חווית לאחרונה אירוע כזה?
"כן. אחרי ההפגנה שהייתה בשבוע שעבר העליתי פוסט לפייסבוק על זה ששלוש מאות טילים נורים על ישראל והם מוחים דווקא נגדה. הקריאות שלהם זעזעו אותי והייתי חייבת לכתוב על זה. מה שקרה זה שמאותו רגע חברים שלי לספסל הלימודים פשוט החלו לתקוף אותי בהודעות פרטיות עד כדי כך שנאלצתי למחוק את הפוסט כדי שהם יפסיקו".
האווירה העוינת מביאה להתנהגויות קיצוניות אף יותר. ל' מעידה על כך שחלק מהסטודנטים הערבים כלל לא מוכנים לדבר בעברית בקמפוס, אלא רק באנגלית. "הם אומרים שהם לא מוכנים להשתמש בשפת הכיבוש. זה לא שהם לא מבינים אותה, הרי ההרצאות מועברות בעברית. מבחינה אידיאולוגית הם לא מוכנים להשתמש בעברית, בזמן שהם לומדים באוניברסיטה ישראלית שממומנת בכספים ישראליים".
ל' אינה הסטודנטית היחידה שמעידה על אווירה עוינת באוניברסיטת תל אביב. גם מ', סטודנט למדעי הרוח מספר על תגובות דומות, ואף קשות יותר, שמגיעות מהמרצים השונים בחוג. "הסטודנטים בחוג צריכים לשמור את הדעות הציוניות שלהם לעצמם אם הם לא רוצים שיורידו להם ציונים בעבודות", הוא אומר.
מה זאת אומרת דעות ציוניות?
"באחת העבודות לדוגמה תיקנתי טענה פוליטית לא נכונה שהמרצה טען במהלך השיעור. טענה שלא צריך לחשוב יותר מדי בשביל להבין שבינה ובין המציאות אין הרבה מן המשותף. אז בעבודה רשמתי הערה עדינה שלי שלדעתי הוא טועה. בתגובה הוא נתן לי ציון ממש נמוך על העבודה הזאת, על גבול הנכשל".
ניסית לערער על הציון?
"הבעיה במדעי הרוח שזה לא מדעים מדויקים. במתמטיקה או בפיזיקה המרצה לא יכול היה להוריד לי ציון כאוות נפשו. אבל במדעי הרוח הכול נתון להמון אינטרפרטציה ופרשנות אישית, כך שלמעשה המרצה יכול לחלק איזה ציון שהוא רוצה בלי שמישהו יוכל לערער על זה".
מ' מעיד שההתנהלות של המרצים מובילה לכך שהסטודנטים פשוט מסתירים את דעותיהם, גם כאשר המרצים מפיצים טענות שערורייתיות לחלוטין. "אחד המרצים הבכירים העלה באחת ההרצאות שלו טענה שמעבר לזה שהיא מעצבנת ומקוממת, היא פשוט הזויה. הוא טען שהשפה העברית מעולם לא הייתה שפה מדוברת לפני שאליעזר בן יהודה המציא אותה, והיא נולדה בשביל להמציא את העם היהודי כלאום. זה טיעון שכל בר דעת מבין שהוא מגוחך, אבל אף אחד לא היה מוכן להתווכח על זה עם המרצה כדי שהציון שלו לא ייפגע. אחר כך שלחתי את הטיעון הזה לבלשנים מהארץ ומהעולם והם שאלו אותי אם אני שואל ברצינות את השאלה המגוחכת הזאת".
מרצ זה ימין
העובדה שאלה הדעות הבלעדיות שנשמעות בקורסים השונים בפקולטות הללו, הובילה את מ' למסקנה שמרצים בעלי דעות ימניות כלל לא יכולים להתקדם בהן. "כשאף פעם אתה לא שומע דעות אחרות, אתה מבין שהן פשוט לא קיימות במקום הזה. אתה מבין ששיטת המינויים היא כזאת שדואגת לקדם רק את אנשי הברנז'ה הרדיקלית".
המסקנה שאליה הגיע מ' כסטודנט, נאמרת בגלוי על ידי ד"ר גדי טאוב, מרצה בכיר בבית הספר למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. "קשה שלא לתהות על העובדה שבשתי המחלקות שאני נמצא בהן יש שניים-שלושה אנשי ימין, כשאני אחד מהם, מתוך ארבעים אנשי סגל. אני אישית אומנם לא סובל מהתנכלויות בגלל דעותיי, אבל אין ספק שזה קיים ורואים את זה בעיניים. מרצים לפני קביעות שאינם שותפים לדעות השמאל הרדיקלי מפחדים להשמיע את דעתם. חומרי הלימוד שלהם חייבים להתיישר לפי הדעות הללו, אחרת אין להם סיכוי לקבל קידום. באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע להחזיק בדעות של מרצ זה להיות ימני. איך במקום כזה מרצה בעל דעות אחרות יכול להשמיע את דעתו?".
איך זה משפיע על הסטודנטים?
"זה מתבטא בכל תוכניות הלימוד. זה אומר שסטודנטים לומדים מחקרים של אנשים כמו אדוארד סעיד שמסביר כמה המערב רע והאחרים המדוכאים טובים. זאת דוגמה להכנסת אידיאולוגיות לדיסציפלינות מדעיות. בתוך המסגרת הזאת ישראל היא האשם האולטימטיבי, ולהיות ציוני זה להיות מנוגד לחלוקה שלהם בין טוב לרע. באוניברסיטאות בארצות הברית זה כמעט בלתי אפשרי להיות ציוני. הדעות הללו מושרשות היום באקדמיה בישראל. הסיפור של לארה אל-קאסם שלומדת באוניברסיטה העברית בקורס שנקרא 'צדק מעברי'. זאת תוכנית שנקודת המוצא שלה היא שישראל פושעת. 'צדק מעברי' משמעותו צדק שנעשה לאחר עוול נוראי. משטרים שנמצאים במסגרת הזאת הם המשטר הנאצי ומשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, והם חוקרים אם גם אנחנו נמצאים במסגרת הזאת".
"הדעות הללו הפכו לכללי ברזל ברוב מחלקות הרוח והחברה באקדמיה בישראל", אומר ד"ר יעקב ברגמן, לשעבר מרצה בחוג למנהל עסקים באוניברסיטה העברית שבמשך שנים עוסק במדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל. בשנים האחרונות מוביל ברגמן מאבק נגד מרצים שמוציאים את דיבתה של המדינה באוניברסיטאות בחו"ל.
עד כמה המצב בישראל קיצוני לעומת מקומות אחרים בעולם?
"זה קיים בהרבה מאוד מקומות, אבל לא כמו אצלנו. כאן זה קיצוני הרבה יותר. קח למשל את הסיפור של אותה קצינה שהגיעה במדים לקורס באוניברסיטה העברית. העובדה שהמרצה אמרה לה שהיא לא יכולה לצפות ליחס שוויוני כשהיא מגיעה לבושת מדים זה משהו שלא מתקבל בעולם. באוניברסיטת קליפורניה יש הוראה מפורשת שאוסרת הפליה כזאת נגד לובשי מדים. אותה מרצה הייתה מועמדת לדין משמעתי שם, ואצלנו הגנו עליה".
לדעתו של ברגמן, העובדה שהאקדמיה מאפשרת להעביר השקפות פוליטיות רדיקליות כאלה מהווה מעילה בתפקידה. "צריך לזכור, האקדמיה היא משאב ציבורי. מדובר במוסדות שממומנים בכסף ציבורי. כמו שברור לכולם שאורולוג לא יכול לעבור בבית החולים ולשכנע אנשים לא לעשות ברית מילה, ושמפקד תחנת כיבוי לא יכול לתלות על הכבאית שלט שאומר שיש לשמור שבת כהלכתה, כך לא יכול להיות שמרצים ישתמשו בכיתות הלימוד שלהם להעברת והחדרת השקפותיהם האישיות".