רכז התכנית לסטודנטים בני העדה האתיופית במרכז האקדמי לב, עדי יונאס, מספר לערוץ 7 על קורות משפחתו בעת העלייה מאתיופיה לארץ ישראל בעודו ילד בן 12. זאת לקראת חג הסיגד החל מחר (רביעי).
על החג עצמו הוא אומר: "החג מבטא מעבר לכמיהה לארץ ישראל גם אחדות. אם יום כיפור מסמל קשר בין האדם היחיד לבוראו, הסיגד מסמל את הקהילה כקהילה. כל ההכנות לחג היו מצאת סוכות ועד לחג. היו מגיעים מכל הכפרים מסביב והקהילה המקומית הייתה מכינה את הטקס. הכול התנהל כקהילה ולא כחג של האדם הבודד".
בשנת 85' עלה עדי לארץ ישראל לא לפני מסכת תלאות ארוכה שכללה צעידה רגלית ארוכה, מאסר, תקיפות שודדים ומחלות שקטפו ילדים ומבוגרים. על כל אלה הוא מספר בשיחה עם ערוץ 7:
"היהודים חיו בכפרים בנפרד כדי לשמר את יהדותם ולא להתערב בגויים. בכל כפר חיו כמה עשרות שהיו חיים כמו שבט. כשהגיעה לכפר שמועה שיש דרך לעלות לארץ, המבוגרים מכרו את המטלטלים ושמנו את פעמנו לכפר שבו התארגנו יחד עם אחרים שהגיעו מכפרים אחרים", פותח עדי יונאס את סיפורו המשפחתי שמתחיל לא טוב במפגש עם כוחות הצבא של אתיופיה:
"עזבנו את הכפר בשבת בבוקר כדי שהצבא לא ירגיש שאנחנו עוזבים את הכפר. הגענו לחניון ליד באר מסוימת, שתינו ואכלנו והתחלנו את ההליכה. היינו כחמישים אנשים. אבא שלי היה הראשון לצאת את החניה כשהסבתא רוכבת על הסוס. הגיעה משום מקום משאית חיילים שהידיעה הגיעה אליהם שאנחנו עוזבים את הכפר. הם הכו את אבי בקת של הנשק וכילד בגיל 11 אתה לא יודע איפה להכניס את עצמך", הוא מספר.
"העלו את הילדים על המשאית ואת המבוגרים לקחו ברגל. אסרו את המבוגרים בשלשלאות ליד גונדאר ואותנו הכניסו לבית כלשהו. במשך שבועיים היינו שם". בימים האלה מנסים המבוגרים להפעיל קשרים ולשכנע שאין להם כל כוונה לעזוב את אתיופיה. "היה לנו סיפור כיסוי שאנחנו עוזבים ממקום למקום בתוך אתיופיה ולא עוזבים את המדינה. הפעלנו מפקדים באזור כי בני דודים שלנו שירתו בצבא". הקשרים הללו פעלו ובתום שבועיים הקבוצה שוחררה לדרכה.
"הגענו לכפר של יהודים שבו היו קרובי משפחה. שם עשינו הכנות לקראת ההליכה לסודאן. עשינו שם את הפסח האחרון ולאחר מכן התכנסנו יחד עם אנשים מהכפרים שמסביב והתחלנו את ההליכה. נאמר לנו שההליכה תיעשה בלילות כדי לעבור את כל העיירות מסביב וכך לא ניכנס לבעיה. ביום ננוח מתחת לעצים ובמערות כדי שלא ניתפס. הסבירו שאם אנחנו חונים מתחת עצים סבוכים לא יראו אותנו".
היהודים הועברו על ידי מדריכי דרך בקבוצות. בלילה הראשון בו יצאה הקבוצה של יונאס לדרך הסתיים באבדן של חמור שעליו היה ציוד רב וצידה לדרך. המסע הרגלי נמשך מספר שבועות עד נקודה קרובה לסודן.
"בנגלות לפנינו היו שנפטרו בדרך והיו היתקלויות עם חיות טורפות כמו אריות ונמרים. שמענו על אנשים בקבוצות אחרות שנטרפו", הוא מספר. "יום לפני שהגענו לסודן הגענו למעיין. המדריכים אמרו שזה המעיין האחרון ומכאן נלך בלילה". בנקודה זו, כך התברר מאוחר יותר, נעשה תיאום בין מדריכי המסע לחבורת שודדים. המעבר בין אתיופיה לסודן חייב את החלפת הכספים שבידיהם לכסף סודני, מה שחשף בפני המדריכים למי יש כסף ולמי אין. "הם עשו תרגיל והביאו אנשים מהכפרים מסביב, ואחרי שהתחלנו את ההליכה אחרי שעתיים או שלוש קפצו עלינו שודדים, ירו באוויר, הגיעו לאנשים שראו שיש להם כספים לשדוד אותם. אחד השודדים הגיע לדוד שלי, אח של אבא שלי, הצמידו לו קנה של רובה ודרשו כסף. הוא אמר שאין לו כסף", מספר יונאס.
בעקבות מתקפת השודדים החליטה הקבוצה שלא לזוז מהמקום בלילה. המדריכים הודיעו שלא ימשיכו איתם ועליהם להמשיך ישר עד שיגיעו לגבול סודן. "המים נגמרו ולא ידענו אם עדיף לחזור למעין או להתקדם קדימה. אמרו שמי שיש לו כוחות יתקדם. המבוגרים התקדמו והביאו מים. ההורים אמרו לי שאני בריא ולכן שאתקדם הלאה למים. כך הגענו לגבול סודן והתקבלנו על ידי הצלב האדום".
"משם התקדמנו לתוך סודן עצמה. הגענו למחנה פליטים שבו היו אוהלים של שלושים או ארבעים אנשים יחד. שמו שם כמה משפחות יחד ולכן המלריה עברה מאדם לאדם וקטפה אנשים. זה התחיל בילדים. הייתה לי אחות שנולדה אחרי המאסר באתיופיה. היא הגיעה בגיל כמה חודשים לסודן, היא חלתה כמו האחים האחרים. אמי התפללה שבורא עולם ישמור לה על חמשת הילדים שיש לה, והיא לא מבקשת ילדים נוספים".
"עברנו ממקום למקום בסודן, ראינו זוועות של משפחות שנשארו מהם אחד שניים או שלושה אחרי המחלה עד שהגיעה תקווה כששמענו שמבצע העלייה לארץ ישראל התחיל".
על החיים בסודן עצמה מספר יונאס כי "המוסד היה דואג לכספים שהמשפחות יקבלו" ועל מנת להסדיר את העברת המזון והתקציב מונו מעין מתווכים מקרב העולים ואלה חילקו את הכסף והמזון, "אבל אם לא היית קרוב למי שמחלק לא תמיד קיבלת והיה צורך לעבוד. באחד הימים אבא שלי עזב את אחי שחלה במלריה, כי הוא חשב שהוא ממילא ימות ועדיף לשמור על האחרים שחיים".
יונאס היה נשלח לקושש עצים בשדות שמסביב למחנה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. "באחת הפעמים הלכתי לבד, הגעתי לשדה גדול ושם ראיתי חבורה של אנשים על גמלים. פחדתי כי היו שמועות שיש קניבלים בסודן. חששתי שיתפסו אותי, ילד קטן, טיפסתי על עץ גבוה עד שהם יעברו. חיכיתי שם הרבה זמן עד שהם חנו וחלבו את הגמלים".
בינואר 85' התגלה המבצע ובעקבות כך נסגרו השערים. יונאס ומשפחתו היו במטוס האחרון שהמריא מסודן לארץ ישראל. "היינו במבשרת ציון במרכז קליטה. כעולים ההתמודדות לא קלה מבחינת השפה והמנטאליות, אבל הציפייה והייחולים להגיע לארץ, המוטיבציה לדעת את השפה ולחיות כמו כולם, כל אלה גרמו לנו שלא לעשות הנחות לעצמנו ומתוך כך גדלנו".
כשהוא נשאל על הקשיים המלווים את בני הקהילה כיום, פותח יונאס במה שהוא מגדיר כ'כבוד אכסניה': "מדינת ישראל עשתה ועושה רבות למען הקהילה בהרבה קטגוריות, אבל אחד הדברים שהיו יכולים להיות אחרת הוא הקליטה אחרי שלב מרכזי הקליטה. הקליטה שלנו במרכזי קליטה הייתה מצוינת, אבל לאחר מכן, במקום להיקלט בכל מקום העולים נמצאים בריכוזים גבוהים וזה דבר שהביא לכך שאין ממי ללמוד. ברור שכמבוגרים יותר נוח להישאר בקהילה, אבל כדי להתערות ללמוד ולהצליח צריך להפגיש קהילות במרחב הפתוח".