יוסי לבוק, מי שהקים את יחידת עוקץ הלך לעולמו בגיל 81. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ירקון.
לפני כשנתיים וחצי שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם מאירה גונט, גיסתו של לבוק ז"ל על ספרה 'לחשוב בשש רגליים' (בהוצאת ספרי 'צמרת') ובו גוללה את סיפור הקמתה של היחידה. אנו מביאים כאן בשנית, לזכרו של לבוק, את דבריה של גונט בראיון:
"שמעתי את הסיפורים של יוסי במשך תקופה ארוכה, חלקם הזויים, וחשבתי שראוי שיעלו על הכתב", סיפרה גנוט. "לפני שנתיים ראיינתי אותו. תוך כדי הסיפור של יוסי הגעתי תובנות נוספות על התקופה ועל אנשים נוספים שסכנות לא מנעו מהם לעשות דברים למען המדינה. התרשמתי גם מהיחס שבין הלוחמים והכלבים וחצי האנושיות של הכלבים כשהם בפעולה. זה גרם לי להחליט על השם של הספר. הכלבים הם גם חלק מהחשיבה של הפעולה ולא רק חלק מהביצוע שלה".
בספרה מתארת גונט כיצד הוקמה יחידת עוקץ למעשה אחר הטבח במעלות, אולם סיפורו של מקים היחידה, יוסי לבוק, והקשר שלו עם ההולכים על ארבע החל עוד הרבה קודם לכן. "מי שהתחיל את הרעיון היתה פסיכולוגית בשם פרופ' מנצל שאילפה כלבים באוסטריה. היא הייתה ציונית וברחה מאוסטריה כשהיטלר רצה שהיא תעבוד עם הכלבים שלו. כשהגיעה לארץ היא אימנה את אנשי ההגנה, ואחר כך, כשיחד עם המחתרות האחרות ההגנה הפכה לחלק מצה"ל, כלבים היו חלק ממבצעים, מארבים וכו'".
ואולם הקשר עם הכלבים לא העמיק בשל הרגישות המיוחדת של העם היהודי בשנים שאחרי השואה. קולות הכלבים בשימוש הנאצים עוד הדהדו בתודעה הישראלית והוחלט להפסיק את הפעלת הכלבים ביחידות צה"ל. אל המציאות הזו מגיע לבוק שהיה תלמידה של פרופ' מנצל. "בשנות השבעים הרבה חיילים איבדו את חייהם במאבקים לחילוץ בני ערובה. יוסי חשב שכלבים יוכלו לתת תשובה לעניין הזה". יוסי מגיע אל בכירי הצבא ומציג להם תכניות מוסדרות להפעלתם של כלבים כחלק מהמערך הצבאי וככאלה שיוכלו למנוע הרג חיילים ובני ערובה. "לקח לו זמן להוכיח את זה, אבל הכורח של המציאות שבה בני ערובה וחיילים נהרגו בפעולות חילוץ יצרה כורח. הוא הוכיח את היעילות והאפקטיביות של הכלבים, ואת זה הוא עשה מול מפקדי הצבא".
יחידת 'עוקץ' החלה כיחידה המשוייכת לחיל המודיעין, משם התרחבה פעילותה לצנחנים ומשם הלאה אל שאר יחידות הצבא המבצעיות. "היחידה בתחילתה הייתה סודית, והיה גם מבצע שנחל כישלון כשנשלחו כלבים מתאבדים שנורו על ידי מחבלים. זו הייתה תקופה קשה שבה לא התייחסו ליחידה. היו אז מבצעים שלא שלחו אליה את היחידה". לעומת זאת הצלחתה המבצעית הראשונה של היחידה הייתה במשגב עם כאשר מחבלים נוטרלו על ידי כלבי צה"ל.
"היחידה הייתה משוכנת בראשית דרכה בשכנות לסיירת מטכ"ל. יוני נתניהו היה שם, רפול עזר גם הוא, אריק שרון מאוד האמין ביוסי והם הפכו גם לחברים. הייתה דרושה נחישות. אמצעים לא היו. אספו כלבים מבתים. כשהיה צורך במסוק השאילו אחד כזה מאימון של סיירת מטכ"ל. עבדו בתנאים הכי קשים".
בספרה מתארת גונט את השינויים באופי פעילותם של כלבי היחידה ואף פיתוחים שהלכו והתווספו לדרכי הפעלתה, מהפעילות המוסקת של כלבי 'עוקץ' ועד השימוש בנעליים מיוחדות לכלבים על מנת שרגליהם של הכלבים לא יפגעו כאשר הם נכנסים לבניין שקרס.
"הישראלים מצטיינים באלתורים וזו הייתה תקופת אילתורים והרפתקנות. מפקדים עשו דברים בניגוד לפקודות מתוך תמימות ותעוזה ומתוך אמונה בכך שהם צודקים. הם היו בשטח והיה הערך של 'אחרי'. זו הייתה תקופה של אידאליזם וציונות. היום דברים חומרניים יותר", אומרת גונט המציינת בדבריה את הקושי להתקבל כיום ליחידה, קושי הכרוך גם בהשלמת אימוני חטיבת כפיר, ובהמשך אימונים מיוחדים למי שצלח את האימונים הראשוניים והוחלט לקבלו.
וגם הכלבים זוכים ליחס אישי והדוק, החל מטיפול גופני הכולל גם חדרי כושר ועד יחס מיוחד כאשר הם יוצאים לפנסיה, הכלבים עוברים לביתו של החייל המפעיל אותם, ואם הדבר אינו מתאפשר בהם נשארים ביחידה. ליחידה יש גם בית קברות לכלבים שהלכו לעולמם, אנדרטאות וימי זיכרון מיוחדים.