התיאטרון הלאומי הבימה
התיאטרון הלאומי הבימהצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

תיאטרון הבימה כבר בן 102, אבל ממשיך להיות הילד המפונק של משרד התרבות.

קודם כול, בשל היותו התיאטרון הלאומי של ישראל הוא מקבל כפל תקציב לכל הצגה שהוא מעלה. וכאילו זה לא מספיק, לפני כשנה ויתרה המדינה על חלקה בשווי הבניין שבו הבימה שוכן ובכך העניקה לו שווה כסף בסך כמה מיליוני שקלים.

הילד המפונק הזה רגיל לאוזן קשבת אצל פקידי משרד התרבות, ובדיוק כמו הבן יקיר שמבקש שיקדימו לו את דמי הכיס כי הוא כבר בזבז את כל מה שהיה לו בכיס, כך גם הבימה: מקדימים לו תקציבים, מלווים לו, פורסים לו. לא מזמן תפרו תקנה מיוחדת למידתו. דרך הסעיף הזה הוא קיבל עוד שישה או שבעה מיליון שקלים, באופן חד פעמי.

הבימה בצרות וזה לא נעים. בסוף מדובר במשכורות שלא משולמות, באנשים שהולכים לעבודה יום יום אבל אין להם ממה לשלם משכנתא. השבוע הצליח השופט איתן אורנשטיין להציל שוב את התיאטרון הלאומי, שחובותיו נאמדים ביותר מ-70 מיליון שקלים. אבל האמת המרה היא שכנראה זה לא יעזור. זו לא הפעם הראשונה שהבימה מסתבך בחובות וכנראה שגם לא האחרונה.

לא מדובר רק בניהול כושל, אלא בעובדה שארבעה תיאטראות טובים ומרכזיים שוכנים זה לצד זה בעיר הלבנה. נכון, תל אביב היא בירת התרבות של ישראל, אבל אפילו עיר מרכזית כזאת לא יכולה להצדיק את קיומם של כולם. ובכן, מה היה צריך להיות הפתרון? אפשרות אחת היא לאחד ביניהם. אפשרות אחרת היא להפוך את הבימה לתיאטרון לאומי אמיתי.

כזה שיש לו שלוחות ושיתופי פעולה עם תיאטראות במקומות אחרים בארץ - בנגב, בגליל ביו"ש ובירושלים. שיש לו חוגים ומכינות. כזה ששחקניו מגיעים לכל פינה בארץ, בלי לקטר אלא באהבה ובשמחה מתוך הבנה שלהיות לאומי זה כסף וכבוד, אבל זו גם אחריות. התאטרון הלאומי שלנו בברוך ואין מה לשמוח לאיד, אלא רק לנצל את ההזדמנות כדי לשנות דברים מהשורש.