התיאטרון הלאומי הבימה
התיאטרון הלאומי הבימהצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

שני מיליון שקלים נוספים יוזרמו לקופת תיאטרון הבימה וזאת לבד מעוד 2.5 מיליון שיועברו בראשית השנה הבאה בכפוף להכרעת בית המשפט שיחליט אם לתיאטרון ישנם סיכויי הבראה.

בראיון לערוץ 7 מתייחס מנכ"ל תיאטרון 'אספקלריה', חגי לובר, לסוגיית התיאטרון הלאומי המצוי במשבר וסכומי העתק המוזרמים על ידי המדינה לקופתו מדי שנה. את דבריו פותח לובר בניסיון להבהיר את חשיבות הקצאת המשאבים הממלכתיים לטובת תרבות בכלל:

"אי אפשר להבין מה קורה ב'הבימה' בלי להבין את נושא תקצוב התרבות. מאות מיליוני שקלים בשנה מושקעים כדי לממן תרבות. בישראל אין תרבות שהיא רווחית. זה לא ברודוויי, שגם שם יש קשיים. אין לנו כמות של תיירים ואנשים שיחזיקו תרבות, ולכן כמו שאת החינוך מתקצבים במאות מיליונים, כך גם מתקצבים תרבות, למרות שמדובר בפער אדיר בסכומים".

לדבריו "אם המדינה תחליט שהיא לא מתקצבת ומשאירה את התיאטראות ומוסדות התרבות לרווחי מכירת כרטיסים, התיאטרון הקולנוע והמוזיאונים יקרסו באותו רגע. הנחת היסוד אומרת שתרבות זה דבר נכון חשוב מועיל ומייצג, אבל מכאן ועד להתנהלות 'הבימה' שמרשה לעצמה להגיע למצבים בלתי אפשריים מתוך תקווה שלעולם לא ירד המסך, קיים מרחק גדול".

לובר ממשיך ומסביר כי "גופים כמו תיאטרון אספקלריה, החאן או באר שבע מקבלים סכומים על פי תחשיב מסוים שיש בו היגיון. רוב התיאטראות וכך גם המוזיאונים וקרנות הקולנוע חורקים שיניים. זה לא קל ולא פשוט. יש הרבה תחרות. אנשים שמחים שיש תיאטרון אבל הולכים אליו פחות. זו תחרות לא הוגנת מול סטנדאפיסטים וכו', ועם זאת רוב התיאטראות מצליחים לחיות, כי הם לא מרגישים שהם בקליקה ושאם יהיה קשה הם יוכלו לשלוח את גילה אלמגור או מישהו אחר מחביבי הקהל שיגידו שלא יתכן שהתיאטרון ייסגר וכו'. המשמעות היא תחושה של 'מגיע לנו', ש'נתנהל איך שבא לנו ואתם תממנו את החובות שלנו'".

החובות, מסביר לובר, נובעים בעיקר ממשכורות עתק שנוצרות מניהול בעייתי וליהוק כוכבי טלוויזיה להצגות תיאטרון, מה שמחייב שכר גבוה התואם את הרף הגבוה אליו התרגלו אותם שחקני טלוויזיה. הפער בין תיאטרון לטלוויזיה הממומנת מפרסומות אינו נלקח בחשבון והסכומים מוזרמים לכיסם של הכוכבים על חשבונם של שחקנים שנחשבים בינוניים ברמת הידוענות שלהם, ומוצאים את הזכויות שלהם נגזזות ואת שכרם יורד.

"הם הולכים על הרפתקאות של הפקות במיליונים עם סיכויים אפסיים שקהל יבוא, כשמחזיקים בניין ומסרבים לקיים בו פעילות נוספת", גם אלה מובילים בסופו של יום לגירעון מצטבר של עשרות מיליוני שקלים. "להגיע ל-72 מיליון שקל גירעון צריך בשביל זה הרבה שנים. היום הם טוענים למה קיבלנו הלוואות ולא מענקים".

וגם הזרמת סכומי העתק מתבצעת דווקא לכיוונם של תיאטרון 'הבימה' ועוד שניים אחרים בלבד. לובר מסביר: "'הבימה' מקבל כמו תיאטרון רפרטוארי גדול, מה שאין כן אחרים שנחשבים לבינוני או קטן. בית לסין, הקאמרי והבימה נחשבים לתיאטרונים גדולים וכדי לבצר את מעמדם הם קובעים קריטריון שרק מי שיש לו מדי שנה מחזור של ארבעים מיליון ומעלה רשאי לקבל מהמדינה עשרות מיליונים. כלומר אם 'אספקלריה' יעשה הצגה וימכור בעשרת אלפים שקל עדיין לא יפרוץ את המחסום של עשרות המיליונים ולא יקבל עשרות מיליונים מהמדינה כדי לעשות הפקות גדולות. כיוון שיש רק שלושה שנמצאים בהגדרה הזו הם מרגישים מאוד בטוחים ואף אחד לא מתקרב אליהם וכך קורה שהם מחלקים ביניהם את רוב התקציב. התקציב הוא כמאה מיליון שקלים ו'הבימה', בית לסין והקאמרי יקבלו שני שליש מכל התקציב והשאר יקבלו פחות, וממילא יוכלו לייצר את התרבות שלהם בפחות עצמה ופחות יכולת".

בדבריו מציין לובר כי גם כאשר הוא פונה למי שעושה מנוי בתיאטרון שלו ושואל מדוע לא עושים יותר מנויים התשובה היא שיש להם מנוי כבר ב'הבימה' "כי שם התפאורה היא משהו אחר", מה שנובע ממיליונים הרבים שהתיאטראות הללו מקבלים על אף ש"ההבדלים בין הבימה הקאמרי או בית לסין הם מקרוסקופיים".

"גופים אחרים שרוצים לייצר תרבות שונה מקבלים פחות, ולכן קולם פחות יכול להישמע. כך נשמע קול אחד, תל אביבי. זו הסיבה לקיתונות ששרת התרבות ספגה כשהבינה את זה ורצתה לערער על ההגמוניה של שלושת הגופים הללו. היה כאן ניסיון לשמר את הקול האחד".

על פערי התקצוב בין התיאטרונים השונים הוא מספר: "אנחנו צריכים לשפץ את 'בית הרופא' (מבנה הבית של תיאטרון אספקלריה) בשבעה מיליון שקלים, סכום שמועבר כהרף עין ל'הבימה'. אנחנו רוצים בסכום הזה להקים בית גדול של תרבות בירושלים ואומרים לנו אל תגזימו".

לדבריו התפיסה המנחה את כלכלני התיאטראות הגדולים היא "תהיה במינוס גדול, תבכה הרבה עם דמעות של אנשים מוכרים ותקבל כסף. אבל אם אתה רווחי אוי ואבוי. המנהלים יושבים לקראת סוף השנה ואומרים אוי ואבוי, אנחנו רווחיים. צריך לבזבז הרבה עד סוף השנה כדי שנוכל לקבל עוד".

לובר קובע כי העיסוק הנדרש מתיאטרונים מדי רבעון בהכנסת דו"חות כלכליים הוא מתיש ומפנה משאבים עצומים במקום להפנות אותם לאפיקי יצירה. "מחלקת היצירה נמצאת בצד, ומחלקת הכספים כל היום בסטרס עולמי כדי להגיש דו"חות. צריך לתת כסף פעם בשלוש שנים ולשחרר מהפקידות".