כל משפחה וכל אדם מתמודדים על השכול בצורה שונה. זהו המסר שמנסה להעביר הבמאי הצעיר והמוכשר לירן שטרית בסרטו החדש והמיוחד "בשם הבת".
גם לירן מנסה להתמודד דרך עיני הבמאי והתסריטאי במבט שונה על ההתמודדות הזו. רבים מדברים על השכול, מפגינים, כותבים מאמרים או מנציחים בדרך כזו ואחרת את השכול האישי שנגרם מפיגועי טרור.
הוא עושה זאת בדרך של סרט קצר (40 דקות), במימון משפחתי ( כרבע מליון ש"ח) וביצירה שונה.
הסרט מגולל את סיפורו של דרור בר-אל, אב שאיבד את בתו בפיגוע טרור וכעת יוצא למסע חסר פשרות על מנת למנוע את שחרור רוצחה. הכל בסרט הוא קוטבי ובזה ייחודו.
האב, נושא על חולצתו עוד בטרם הפיגוע, חולצת שלום עכשיו, לא מוכן להתראיין (כי כבר רבים עשו זאת וזה לא הביא לשום תוצאות). השכול פוגש את כולם אומר לירן ולכן גם מי שדגל בשלום עכשיו צריך להתמודד עם זה שהמחבל שרצח לנגד עיניו את ביתו אמור להשתרר בעסקת שבויים.
הקוטביות היא גם בבית פנימה. אשתו, יושבת תמיד מרוחקת ממנו, הבן עזב לחו"ל בעקבות האירוע והוא נותר מנקודת מבטו לבד.
דרור (נתי רביץ המוכשר) יוצא למסע המעמת אותו עם כל עקרונותיו ונע על הגבול הדק שבין עשיית צדק לנקמה עיוורת. אפילו לאזכרה השנתית הוא לא מגיע כי באותה השעה יש הפגנה כנגד שחרור רוצחים והוא חייב להיות שם. חבריו מנסים לעודד אותו אך הוא בשלו.
המאבק שניהל דרור ברשויות כולל מול שר הביטחון , הוא גם המאבק שניהל לירן הבמאי, כנגד הועדות להשגת מיטמון לסרט. זה לא עונה על על הדרישות.. זה קצר מידי ועוד תירוצים. ממש כמו תירוצו של שר הביטחון בסרט לאי הצבעתו כנגד העיסקה.
"בשם הבת", מתאר את סיפורה קורע הלב של משפחה שכולה, אחת מיני רבות בישראל, מרגע השכול, ועד ההתמודדות היום יומית עם האובדן והמחיר שהוא גובה מבני המשפחה הנותרים. זאת תוך כדי הצגת מצב קיצון בו מתחילה השתלשלות אירועים מטלטלת ממנה אין דרך חזרה.
'לצורך הסרט' מספר לי לירן 'נפגשתי עם משפחות שכול רבות. למדתי את הנושא היטב. השחקנים כולם היו איתי מהרגע הראשון בו הבאתי בפניהם את התסריט'.
לראות, לצפות ולהביא את הסיפור כמה שיותר גבוה. זה המסר ולכך הוא שואף. אולי כך יצליחו להציל את העיסקה הבאה.