בימי בית שני התמודד עם ישראל עם מלכות יוון ששלטה בארץ. המאבק עם היוונים היה מורכב משום שהיוונים היו בעלי חוכמה גדולה ופילוסופיית חיים עמוקה. עובדה זו הפכה את המפגש איתם להתמודדות תרבותית, שהייתה אולי אף קשה יותר מההתמודדות הפיזית של שעבוד על ידי עם זר.
העימות שבין תורת ישראל לחוכמת יוון הפגיש את חז"ל, ואת עם ישראל עד היום, עם מורכבות השילוב בין חוכמת הקודש וחוכמת החול. מצד אחד היוונים כפרו במציאות הקדושה בעולם ובכך שהקב"ה משגיח ומנהיג את עולמו. לדידם העולם הוא טמא, כלומר אטום, לכל השפעה אלוקית העומדת למעלה מהטבע. מצד שני הם היו בעלי חוכמה טבעית אנושית גדולה ואמיתית. היוונים הם אלו שהניחו את יסודות המחשבה המדעית שהלכה והתפתחה מאז עד היום.
חז"ל לא שללו מכול וכול את חוכמת יוון ולא הסכימו כמובן עם כולה. הם יצרו גבולות וגדרים, בין טוב לרע ובין אור לחושך. יחד עם הזהירות שחכמים נקטו ביחס ללימוד חוכמת יוון, הם גם ראו מעלה לעסוק בה, כל עוד העיסוק בה מודרך על ידי התורה. אם כן, נשאלת השאלה: מהו הגבול המבחין בין דברי החוכמה הראויים ובין דברי הכפירה הפסולים?
בלי מגע
הרב קוק מלמדנו שהגבול נמצא בהבחנה שבין הקודש והחול. החלק שבחוכמת יוון העוסק בחול, כלומר בחקר המציאות הטבעית, הוא החלק הטוב שאותו אפשר ללמוד מהם בזהירות ועליו נאמרה דרשת חז"ל: "יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם - דבריו של יפת (=יוון) יהיו באוהלי שם (=ישראל)" (מגילה ט, ב). אולם החלק שבחוכמת יוון העוסק במה שלמעלה מהטבע, כלומר עניינים רוחניים וקדושים – אותו אין ללמוד מהם, משום שאת התחום הזה אנו למדים רק מהתורה.
על ההכרח לשמור על הגבול שבין הקודש והחול ביחס לחוכמת יוון כותב הרב קוק: "עלינו לדעת שכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, כך אנו מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול. ולא נכשל בפח של החוכמה היוונית, שמצדה אין קודש בכלל בעולם... ודווקא על ידי חוש ההבדלה, הקודש הוא קודש בתכלית השלמות" (מאמרי הראי"ה).
הצורך להבחין בין קודש לחול בשביל ללמוד מחוכמת אומות העולם מובא גם כן במדרש: "אם יאמר לך אדם יש חוכמה בגויים – תאמין, הדא הוא דכתיב: והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשיו. יש תורה בגויים - אל תאמין, דכתיב: מלכה ושריה בגויים אין תורה" (איכה רבה). במדרש זה חז"ל מגדירים את הקו בין קודש לחול על ידי ההבחנה שבין התורה ובין החוכמה. בנוסף לכך, המדרש גם מגדיר מי הם הראויים לעסוק בכל תחום. תחום חוכמת החול משותף בין ישראל לעמים, אולם תחום הקודש סגור וניתן לישראל בלבד. התורה, הנבואה וערכי הקודש אינם מושגים לאומות העולם, ועל כן אין מה ללמוד מהם כלל וכלל. זוהי חוכמה עליונה הדורשת קריטריונים מיוחדים ללימודה.
אך יש לשאול, מדוע הקו כל כך מוחלט? מדוע חז"ל קבעו שאין לגויים שום מגע עם חוכמת הקודש? הרי יש גויים חכמים, לא פחות מיהודים. התשובה היא משום שדרכי הלימוד של חוכמת החול שונות במהותן מדרכי הלימוד של חוכמת הקודש. ישנם כלים מסוימים שבהם לומדים את חוכמת החול, כאשר בראש ובראשונה זוהי חוכמה שנלמדת על ידי השכל האנושי הטבעי. זה מה שנדרש להבנת חוכמת הטבע. בנוסף לכך יש כלים נוספים ללימוד המדע, כגון ניסויים, מחקרים, תצפיות, סטטיסטיקות, השערות וכו'.
אולם לימוד חוכמת הקודש דורש מלבד השכל האנושי דברים נוספים באישיותו של אדם. החל מנשמה יהודית קדושה, העומדת למעלה מהשכל, וכלה באישיות מוסרית וקדושה. לימוד התורה נעשה על ידי מ"ח הדרכים שהתורה נקנית בהן. לימוד מתוך אמונה ויראת שמיים, מתוך שאיפה ללמוד לשמה ותוך מחויבות והקפדה בקיום המצוות ועמל תיקון המידות. כדי להיפגש עם חוכמת הקודש צריך להיות אדם קדוש, עד כמה שניתן. הרב מסביר (מאמרי הראי"ה) שלגשת לכתבי הקודש בכלים של מחקר רגיל, זה כמו לתת לחרש להיות מבקר מוזיקלי של קונצרט, "אי אפשר לגשת אל הקודש כמו שניגשים לדבר חולין, מכאן הסיבה שהרבה מבקרי מקרא טעו מבחינה תאורטית והיפותטית".
בלי קודש באוניברסיטה
הרב קוק לוקח את החלוקה בין חוכמת חול ובין חוכמת הקודש עוד צער אחד קדימה, וקובע שצריך ליצור מקומות נפרדים לגמרי ללימוד כל אחת מחוכמות אלו. האוניברסיטה היא המקום המיוחד ללימודי המדע והחוכמה האנושית. שם לומדים את חוכמת החול בכלים המיוחדים לה, ושם ניתן ללמוד בצורה זהירה גם מחוכמות הגויים. בית המדרש הוא המקום המיוחד ללימוד התורה האלוקית. הוא המקום המיוחד ללימודי חוכמת הקודש, התורה והנבואה ושאר ערכי הקודש.
בנאומו המפורסם בפתיחתה של האוניברסיטה העברית הרב מתח קו ברור שרק בשמירה עליו נוכל להכיל בתוכנו, כעם החי בארצו, גם את חוכמת החול וגם את חוכמת הקודש מבלי שתהיה מלחמה ביניהן ומבלי שצד אחד יפגע בזולתו. הקו הוא השמירה על כך שבאוניברסיטה יעסקו אך ורק בלימודי חול ובפיתוח חוכמת המדע וכלל לא יעסקו בענייני הקודש, ובבתי המדרש יעסקו אך ורק בלימודי הקודש לסוגיהם השונים וכלל לא יעסקו בחוכמת החול.
בנאום זה הרב הזהיר שלא להכניס לימודי קודש לתוך האוניברסיטה, משום שזה יפגע בתורה ובחיים הפנימיים של עם ישראל. כדוגמה למחשבה השגויה שאפשר ללמוד תורה בכלי המחקר המיועדים לחוכמת החול מזכיר הרב את תרגום החוכמה ליוונית. זהו מאורע קשה, המתאר כיצד גויים נכנסו להיכל החוכמה הפנימי שלנו, שכולו קודש, שלחו את ידם וטמאו אותו.
כתוב בשולחן ערוך: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית, בימי תלמי המלך, והיה חושך בעולם שלושה ימים" (אורח חיים תקפ). כלומר, מאורע זה שבו גויים הניחו ידם על תורת ישראל קובע יום תענית, כי יש בו בחינה של חורבן לאומי. לא בכדי מדרש איכה הקשור לחורבן הוא זה המלמד שתורה בגויים אל תאמין. שכן כשגויים עוסקים בתורה זה מביא חורבן תרבותי לעם ישראל, אשר גורם בסופו של דבר לחורבן לאומי ממשי.
הבירור מול תרבות יוון אינו עניין השייך לעבר בלבד. זוהי עבודה רוחנית שנמשכת עד היום. אותה העבודה שחז"ל החלו בה, לברור את הטוב מהרע שבתרבות יוון באמצעות ההבחנה בין קודש לחול, היא משימה שנמשכת בכל הדורות שבהם תרבות ישראל פוגשת תרבות של אומות העולם ומזהה בה תערובת של טוב ורע.
***
הרב איתן קופמן הוא מחבר הספר 'בין קודש לחול – יחסו של הרב קוק למדע, לטכנולוגיה, לחינוך ולחברה'
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)