"כל מה שנדרש בשביל להפוך חתיכת פח מוזהבת למדליה הוא לשים עליה סרט", וכל מה שנדרש בכדי להפוך שליחות שולית של שני חיילים לאגדתית הוא לעשות עליה סרט.
הסרט '1917' מתחיל אי שם בצפון צרפת בסתם עוד תאריך סתמי, ה-6 באפריל 1917, ונגמר למחרת. יום אחד, תנועה אחת של מצלמה. בלי קאטים, בלי מעברי מקום וזמן. "וואט יו סי יז וואט יו גאט".
לבמאי זוכה האוסקר סם מנדז ('סקייפול', 'אמריקן ביוטי') היה חזון, לקחת את הסיפורים של סבו, אלפרד מנדס, טוראי פשוט מהגדוד הראשון, ולהפוך אותם לסרט.
לא תמצאו כאן קרבות גדולים או שמות מפורסמים, לא אירועים היסטוריים או אתרי קרב שנצרבו בזיכרון העולמי, בסך הכל משימה אחת פשוטה: 'תעביר את המכתב הזה מכאן לשם'. רק שבמלחמה, אף משימה היא לא פשוטה. שני טוראים, משימה אחת. עולם שלם.
מידע מסווג שמגיע אל גנרל בחזית אחת, חייב להגיע בדחיפות אל קולונל שנמצא בחזית השנייה, שכן חייהם של 1600 חיילים תלויים בו. מידע זה נכתב ומוכנס למעטפה, ונמסר לידיהם של שני טוראים מין השורה. לא סיירת או לוחמי קומנדו. טוראים. בסצנה סוריאליסטית מעט מסרב הגנרל לבקשת התגבורת שלהם באומרו שעדיף ללכת לבד, אך כמובן שהוא לא מציע ללכת בעצמו. הפער הגדול בין הסכנה שבמשימה לבין המראה הקליל שניסה לשוות לה הגנרל מוצג בשיחה בין אחד הטוראים לחברו ומתמצה למשפט "אם זה כל כך בטוח ואין שם גרמנים, אז למה לעזאזל הוא נתן לנו רימונים?".
המסע של השניים עובר דרך שטחי הפקר, תעלות אויב, חוות נטושות, ערים חריבות, חולדות וגופות. מלא גופות. ערימות של גופות בכל מקום. על אף שברור לכל שלצורך הכנת הסרט לא השתמשו בגופות אמיתיות, המחזה עדיין נראה מקאברי ואמיתי להחריד, ולא מומלץ לבעלי לב חלש.
במהלך הסרט הצופה נחשף למלוא זוועתיה של המלחמה, דווקא כיוון שהסיפור מוצג מנקודת מבט אישית ואישית בלבד. חבר שנהרג, קדושת המשימה ואזרחים חפים מפשע הם כולם מושגים שמוכרים לנו, אך ב'1917' הם מקבלים חיות חדשה שקל להזדהות איתה.
מנדס, שלא רק ביים והפיק אלא גם כתב את הסרט, לא מסתפק רק בהעברת העלילה בצורה יוצאת מין הכלל, אלא בוחר גם לבחון מגוון שאלות וסוגיות באמצעות העלאתם כמוטיבים חוזרים. אם זה ערכם המוטל בספק של מדליות הכבוד למיניהם, או, אם להשתמש במילים ששם מנדס בפיו של אחד הלוחמים שנפרד מהטוראים "אבל תתעודדו, בטח תצא מזה מדליה. ודבר לא מעודד אלמנה כמו חתיכת מדליה" כמו גם הציטוט בו פתחנו. ואם זה המוטיב הנפלא של פריחת הדובדבן כמשל ל... יודעים מה, אני לא אהרוס לכם. אבל זה יפה. ממש יפה.
מבחינת קאסט השחקנים מדובר במשחק ודמויות מעולות, גם אם לא כאלו שייזכרו לדורות. הבלחה של פרצוף ושם מוכר מעט יותר הוא בנדיקט קמברבאץ' ('שרלוק') שמפציע בדמותו של קולונל מקנזי ומשחק מצוין כהרגלו, אך מקבל זמן מסך מועט בלבד. מועט מידי לטעמי. כל זאת בתוספת פסקול אפי מרשים של תומאס ניומן, שיר העם האמריקאי והיפיפה 'Wayfaring Strangerw' שנכנס בטיימינג הנכון ומוביל לפיסגת הרגש של הסרט, וכמובן, הטריק האמנם לא מקורי אבל בהחלט ייחודי של צילום 'וואן-שוט', יוצרים סרט מלחמה מהמיוחדים והרגישים שנוצרו כאן, שלא סתם מסתמן כאחת מההבטחות הגדולות של השנה.
118 דקות אורך הסרט. תנועת המצלמה הרציפה מולידה התחלה מעט איטית, אך בהחלט מפצה על כך בהמשך. '1917' מציג קולנוע במיטבו, ואכן מצליח להפוך את הסיפור האישי של השליחות לאגדה. מנדס, שאפו.
מומלץ בחום, תהנו.