"בעיוורון ה' שם לי את המתנות הכי יקרות. זה התיקון שלי". ארז ברקאי
"בעיוורון ה' שם לי את המתנות הכי יקרות. זה התיקון שלי". ארז ברקאיצילום: עופר עמרם

"אין דבר כזה מגבלת ראייה. מגבלה זה עניין של החלטה אם אתה מוגבל או לא. אני לא רואה בזה שום בעיה", כך אומר המורה ארז ברקאי בסרטון שהוקרן לאחרונה בטקס קבלת פרס מורים מעוררי השראה בפתח תקווה.

הוא נבחר לקבל את הפרס עם עוד שלושה מורים בלבד מהעיר כולה, אבל נראה שהעניין לא מפיל אותו מהכסא. "זה נעים", הוא מודה, "אבל כמו שחצי שנה אחרי זה החיים ייראו אותו דבר, אז גם חצי שעה אחרי זה הם ייראו אותו דבר. אני לא מזלזל חס ושלום, אני מלא הכרת הטוב", הוא אומר כמה ימים לפני הטקס.

ברקאי מלמד באולפנית בני עקיבא ישורון בפתח תקווה כבר יותר מ-20 שנה, וכשהגיע צוות ההפקה של הפרס לשוחח עם התלמידות על המורה המצטיין, הן נשאלו איך זה ללמוד עם מורה עיוור. התלמידות לא הבינו מה בדיוק השאלה. הן לא תמיד זוכרות שהמורה לא רואה אותן.

ההכנות שלי לריאיון עם ברקאי הפגינו בורות לא קטנה שלי. היום כולם מתנהלים בהודעות כתובות, וכששלחתי לארז ברקאי הודעה כדי לתאם את פגישתנו, תהיתי אם בכלל יש לו סלולרי ואם כן איך הוא רואה הודעות. כשאני מעזה לשאול אותו על זה, ברקאי צוחק, ולא בפעם האחרונה בריאיון. "אחרי פרוץ הסמארטפון העיוורים רק התפנקו", מסביר ברקאי, "ווייז, ווטסאפ, ג'ימייל. הכול נמצא שם. הפלאפון מונגש ברמה שהוא מקריא לי אפילו את האייקונים. כל האפליקציות מונגשות עם מחוות מדויקות".

מיאיר לפיד לשי פירון

לכיתה י'2 באולפנית הגעתי לפי ההוראות המדויקות של ברקאי. הוא הסביר לי מתי לפנות ימינה, איפה בדיוק נמצאות המדרגות והיכן הכיתה. ההוראות התאימו לי בדיוק, בהינתן שחוש כיוון הוא לא מהחזקים שלי ואפליקציות ה-GPS, מה לעשות, עדיין לא עובד בתוך בתי ספר. פתחתי את הדלת וגיליתי כיתה רגילה שמתנהלת תוך כדי הקשבה, קריאת מקורות, דיון וגם הפרעות. ברקאי עובר בין התלמידות, עונה לשאלות וגם מעיר על פטפוט, שנראה שהוא שומע הרבה יותר טוב ממורים אחרים, אבל לא לחוץ על דממת אלחוט. המקורות שברקאי פרש בפני תלמידותיו עסקו במה המשפחה נותנת לאדם ואיפה זה פוגש את המידות שלו. נושא מעניין בכל גיל, שהוא התאים לעולמן של הבנות.

האמת היא שברקאי לא התכוון בכלל להיות מורה. "הייתי עמוק בשואו ביזנס. ניגנתי בתוכנית של יאיר לפיד כחלק מלהקת הבית יחד עם אבי סינגולדה, ערן מיטלמן ואיגי דיין. הייתי בעשייה של טלוויזיה והופעות. בסוף זה יצא מצחיק. פה הבוס שלי היה שי פירון ובטלוויזיה הבוס שלי היה יאיר לפיד. אבל לא אני חיברתי ביניהם", הוא צוחק, "מבטיח". החיבור שלו לתחום ההוראה נבע מחיפוש אחרי שיח פנימי יותר, בשונה מהשיח החיצוני שאליו הורגל בעסקי השעשועים. הוא גם רצה עבודה שתיתן לו יותר זמן בבית, עם המשפחה. היותו בוגר בית הספר הנחשב רימון פתחה לו דלת להוראת המוזיקה.

איך אתה שובר את הקרח עם התלמידות בנושא העיוורון?

"קודם כול, אפשר לשאול על הכול. שנית, אני פותח את זה בהומור: בנות, אני עונה רק למי שמצביעה. ואז אני אומר: מי הצביעה? אני רוצה לדעת. או: אני אוהב את כולכם ולא רואה אתכם ממטר. אני מריץ צחוקים וזה בקטנה. עכשיו באמת, זה לא יתרון ולא חיסרון. זה פשוט מי שאני. זה כן יכול להיות חיסרון כשיש דברים מסוימים בכיתה שאני לא תמיד מצליח לעלות עליהם".

מה למשל? כשבת מוציאה ספר ומתחילה לקרוא לעצמה בשקט?

"זה פחות מטריד אותי. אני לא מחפש את המשמעת, אני מחפש את המשמעות. יותר מעסיק אותי להגיע אל הנפש שלהן. ויש תנועת פנים או שפת גוף שמראה שעובר משהו על התלמידה. אני לא תמיד אדע לזהות את זה, לשאול אותה ולעזור לה. אלה דברים שאני יודע שאני מפספס. מצד שני אני אומר: מי שרוצה להיות עם סלולרי בשיעור יכולה, ולא צריך לשים אותו מתחת לשולחן. אני גם ככה לא רואה. תלמידות מעידות שכשהמורה מחפשת אותן, זה משהו אחר. אני אומר להן שהכדור אצלן, האחריות אצלן. אני לא חושב שהן מתאמצות יותר או פחות. אני חושב שהן מתנהגות באופן טבעי".

אחרי שהשיעור נגמר אנחנו יוצאים יחד מהכיתה והולכים לשבת במשרדו של ברקאי. הוא צועד בביטחון, למרות שבית ספר הוא מקום בלתי צפוי: תלמידות רצות וממהרות ומכשולי תיקים וחפצים על הדרך. זה לא מפחיד אותו. "אני הולך בביטחון, אז גם אם אני נתקל, אני אומר הופה, ואז קם, כמו תינוק. בשעות אחר הצהריים אני לפעמים משאיר את הכלב שלי בחדר ומסתובב בלעדיו, כי יש פחות תלמידות. אבל אז לפעמים אחד המנקים או אבות הבית משאירים את הפח בחצר ולי יש מפגש עם הפח. אני אומר לו אהלן, נעים מאוד. לא לוקח את זה קשה. 99 אחוזים מהזמן אני לא נתקע בכלום. אז אני מעדיף ללכת רוב הזמן עם ביטחון מאשר ללכת רוב הזמן בלי ביטחון. העיקרון הוא לא לקחת את עצמך קשה מדי, אלא כל הזמן להתחדש".

פתאום נולדים עצים

ברקאי נולד בקיץ תשל"ו, למשפחה חילונית שהתגוררה בגבעתיים. מהר מאוד הבינה הסביבה שהוא לא רואה דבר. "שמו לב לכך שאני לא עוקב אחרי אצבע, לא אחרי מבט או נר. כלום". לא ברור מה גרם לכך שבגיל שלושה חודשים הראייה כן התפתחה. פלא. "גדלתי כמשקפופר, ראיתי די בסדר אבל תמיד הייתה לי מגבלת ראייה". כילד הוא פיתח מנגנונים לחיפוי והישרדות. "כשהייתי קטן, אולי בן ארבע, היינו בטיול משפחתי במדבר יהודה. אמא שלי אמרה: 'ארז, תסתכל למעלה, אתה רואה שם את היעלים?'. בדיוק כשהרמתי את הראש הן הלכו, אבל אמרתי: 'כן, איזה חמודות הן, קופצות שם'. ידעתי שאני צריך לספק את הסחורה".

"השטויות האלה", כפי שהוא מכנה את מנגנוני ההתמודדות שפיתח, הולכות איתו עד היום. לפני כמה שבועות, כשהעביר שיעור לשכבת כיתה ז' והאולם הפך רועש מדי, הוא הרים את הראש, הצביע אל סוף האולם ואמר: "נועה שם בסוף, תשתיקי את החברות סביבך". איך הוא ידע שיושבת שם נועה אם הוא לא מכיר עדיין חלק גדול מבנות השכבה וגם לא יכול לראות אותן? הוא פשוט ניחש. "שיערתי שיש שם איזה נועה אחת".

גיל הנערות עבר על ברקאי כשהוא עדיין רואה, אבל כשהיה בן 17, לקראת הבגרויות, משהו השתבש. "כמו שהרופאים לא ידעו להסביר מה קרה בגיל שלושה חודשים, הם לא ידעו להסביר מה קרה אז. כנראה חשבונות של מעלה". בהתחלה הייתה נסיגה משמעותית ואחר כך היא המשיכה במתינות עד גיל 32, אז הפך עיוור לחלוטין.

שנת השינוי הייתה מאוד משמעותית, "בבת אחת הכול משתנה". היום הוא מדבר על כך בחיוך, אבל בזמן אמת הוא הרגיש אחרת. "העצים צומחים לך נורא מהר. אתה הולך ברחוב ופתאום צץ לו עץ ואתה חושב: מאיפה באת פתאום?". המשבר הרציני היה בבגרות הראשונה בלשון. "כולם יושבים עם דפים הפוכים, ואז אומרים לנו תהפכו, אתם יכולים להתחיל, בהצלחה. אני הופך את הדף ומבין שכנראה הייתה טעות בשכפול וקיבלתי דף חלק. אני מגיע לבוחן ואומר לו: קיבלתי דף חלק בטעות, אני רוצה להחליף. והבוחן, שלא מבין, אומר: תפסיק עם השטויות שלך, שב ותעשה את המבחן. אז הבנתי שאני לא רואה. יצאתי החוצה, דמעות, בכי. שלושה ימים הסתגרתי בחדר, לא הפסקתי לרחם על עצמי. אבל אז, לא יודע מאיפה, הגיעה לי תובנה. אמרתי לעצמי: תכיר, נעים מאוד, זה האני החדש שלך. עכשיו, מה אתה רוצה - להישאר בחדר ולהמשיך לרחם על עצמך, או להחליט שאתה חי את החיים וזה חלק ממך?".

החלטה מאוד מרשימה. אבל איך מיישמים אותה?

"לקח זמן, אבל קודם כול הייתי צריך ללמוד להסתדר מבחינה טכנית". ברקאי עבר לפנימייה שבה היה אמור לרכוש את כישורי החיים החדשים שיזדקק להם, אבל הוא לא התלהב ממה שפגש שם. "במקום ההוא התבלבלו בין אנשים עם מגבלה שכלית לאנשים עם מגבלה מוטורית-פיזיולוגית. נתנו לי לעשות דברים די משפילים, לחבר ברגים, ריפוי בעיסוק וכו'. זו הייתה טראומה. אמרו לי: ייקח לך שבועיים ללמוד הקלדה עיוורת. אמרתי להם: מחר אני עושה את המבחן. אמרו לי: איך? אמרתי להם: בואו נעשה דיל. אני ניגש מחר. אם אני לא עובר את המבחן, אני נשאר כאן כמה זמן שאתם רוצים. ישבתי כל הלילה, למדתי ובאתי, עשיתי את המבחן וזהו".

אגב, ברייל הוא לא ממש יודע. תוך כדי לימוד הוא הבין שלא יהיה לו שימוש בשפה הזאת. "אני מודה שאפילו העתקתי במבחן. איך מעתיקים בברייל?", הוא צוחק, "יש דרכים גם לזה". במקום שלושה חודשים כמתוכנן, הוא נשאר בפנימייה ימים ספורים בלבד ואז חזר הביתה. אמו נלחמה שיישאר ללמוד במערכת החינוך הרגילה, למרות שהדבר לא היה מצוי אז. "אני מודה לה על כך".

כעבור שנים הפך ברקאי לחבר הנהלת המרכז לעיוור, ארגון הגג של ארגוני העיוורים בישראל, ובעמותות נוספות. מהעמדה הזאת הוא חזר לאותה פנימייה שבה קיבל את ההכשרה לחיים נטולי ראייה. "יצרתי קשר עם המקומות שכנער עיוור הרגשתי שההתנהלות שלהם הייתה לא ראויה, וכיוונתי אותם לדרך הראויה ממקום של בנייה. דברים השתנו, לא רק בזכותי אבל גם מתוך השיח שלי איתם".

"המורה, מה יש לך מתחת לכובע?"

את התיכון סיים ברקאי בלי תעודת בגרות. הוא השלים את התעודה במכינה מיוחדת לאנשים בעלי מוגבלות ראייה. תוך כדי הבגרויות החל ללמוד מוזיקה והתאהב בתחום. "התחלתי לנגן על גיטרה בס, אחרי זה למדתי בבית הספר רימון במשך ארבע שנים. גם שם האתגר היה ללמד את המורים שלי איך ללמד אותי". בתקופת השלמת הבגרויות הכיר את מי שהיום היא רעייתו ואם שלוש בנותיו. ההיכרות הייתה מקרית והחלה בשיחת טלפון שבכלל לא הייתה מיועדת אליו. אבל בין המקרה המבורך הזה ובין החופה עמדה תהום אחת לא כל כך קטנה. היא הייתה דתייה "שלא מתפשרת", הוא חילוני. "היא אמרה take it or leave it, ואני מודה שכחילוני לא הבנתי כל כך במה מדובר, מה כוללת החבילה".

כשהשניים ביקשו להינשא הם פנו למישהו "שיודע לחבר בין חילונים ודתיים. הוא נתן לנו הרבה תובנות איך לחיות כך והוא ערך לנו את החופה. אחר כך פניתי אליו ואמרתי לו: יש לי הרבה הכרת הטוב אליך. בחינוך וביהדות אני לא מבין כלום, אבל אני מבין במוזיקה. שמעתי שאתה מנהל בית ספר ויש לך מגמה למוזיקה. אני מוכן ללמד בהתנדבות פעם בשבוע, עד סוף השנה". האדם ההוא היה הרב שי פירון, שעמד אז בראש אולפנית ישורון. "בסוף השנה אמרתי לו: מאוד נהניתי השנה. חשבתי אם אפשר...? הוא ישר אמר: התשובה היא כן. ומאז אני כאן".

ברקאי התקרב לאט לאט ליהדות. "אני חושב שזה בגלל שאף אחד לא ניסה להחזיר אותי בתשובה. הדלת תמיד הייתה פתוחה להקשיב, להסביר, לענות תשובות, וזה ריתק אותי. מצאתי את עצמי מתחבר לזה יותר ויותר". את היום שבו הלך לראשונה עם כיפה הוא זוכר עד היום. "זו הייתה פדיחה הרבה יותר גדולה מאשר היום שבו הלכתי פעם ראשונה עם מקל ברחוב. היה קודם שלב שבו הלכתי עם כובע כי זה מגניב, ואז יום אחד התלמידות שלי שאלו: מה יש לך מתחת לכובע? אנחנו רואות שם כיפה... יאאא, איזה צרחות היו שם... אמרתי להן: שקט, אל תגלו".

בתחילת דרכו באולפנית לימד ברקאי רק מוזיקה. אחר כך פתחה לו הרבנית רעות גיאת את האפשרות לעסוק גם בהוראת לימודי קודש במסגרת בית המדרש. בשלב הבא ברקאי, הרב יניב כהן, שהיה אז רב האולפנית והיום עומד בראשה, והרבנית גיאת החלו לרקום חלום. באולפנית יש מגוון מגמות יצירה: מוזיקה, אומנות, עיצוב גרפי ותיאטרון. לכל מגמה יש רכזת מקצוע, אך ברקאי מרכז את המגמות בהיבט התורני-יצירתי שלהן. "השאלה היא איפה העולם התורני שלנו בא לידי ביטוי בעבודת היצירה. הכוונה היא לא לצייר בחורה עם חצאית ובחור עם ציציות. אלא שעבודת הנפש שלך תתאים ליצירה. אנחנו עובדים על הישגיות, על חשיבה על הכלל ולא רק על הפרט, על ערכים של עולם היהדות. הכוונה לבנות שפה של יצירה".

הוא עובד בעיקר דרך צוותי ההוראה. כשמגמת תיאטרון יוצאת למשל להצגה, הבנות נפגשות גם עם תכנים מורכבים. "אנחנו עושים הכנה לקראת ההצגה. לוקחים שניים או שלושה ערכים שיבואו בה לידי ביטוי ומדברים עליהם: איפה נפגוש אותם בהצגה, איפה נפגוש אותם ביומיום ואיפה בבית המדרש. ואז מחברים להן תורה ויומיום ויצירה והן מבינות שזה לא עלמא דפירודא".

במגמות הכר"ם, שראשי התיבות שלהן הם כלל, רוח ומעשה, מדגישים שהעולם של תורה, רוח ויצירה הוא עולם מחובר וגם מלווים את הבנות בצורה שיטתית, "כך שהדברים הם לא צו לצו, קו לקו, אלא משהו שתלמידה מתחילה בכיתה ט' וממשיכה איתו עד פרויקט הגמר שלה, ויש לה השקפת עולם מסודרת שמאפשרת הרבה בחירה".

כבר תקופה שברקאי לומד כדי לקבל סמיכה לרבנות. "זו הייתה התלבטות. גם פרנסה, גם משפחה, ובמקביל להוסיף לימודי סמיכה? אבל ברוך ה' בהכוונה ובתמיכה של רב העיר הרב מיכה הלוי, וגם של הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, אני עושה את זה. הרב לאו אמר לי 'לך תלמד' ובפעם האחרונה שראיתי אותו הוא אמר 'כל הכבוד שניגשת למבחן'. חשבתי: הרב, איך אתה זוכר? אתה הרב הראשי לישראל, יש לך עוד כמה דברים על הראש", הוא צוחק ומתפעל.

המכשול העיקרי שעמד בפני ברקאי הוא לא העיוורון אלא חוסר ברקע ישיבתי, מה שבדרך כלל לא מאפשר לגשת לבחינות. אבל בגלל העיסוק האינטנסיבי שלו בקודש כבר הרבה שנים, והעובדה שעבר את גיל 40, איפשרו לו להיבחן.

איך עושים את זה בפועל?

"כל החומרים מונגשים. אין היום ספרות תורנית שאינה מונגשת. בפרט שיש היום פרויקט השו"ת והמחשב מונגש. אז נכון, לוקח לי קצת יותר זמן. אז מה".

"למה להביא טלוויזיה ולצעוק?"

בגיל 32, כאמור, הגיע ברקאי לשלב שבו נזקק למקל נחייה. את היום הראשון שבו יצא עם המקל לרחוב הוא לא שוכח. היה זה בשעות הבוקר והוא לקח את הבת שלו לגן. "היה מרתק לראות איך אנשים מתייחסים לזה", הוא אומר ומחלק את האנשים לשלושה סוגים. "יש את אלה שלא מגיבים, לא מתייחסים, כלום. מה, אתם לא מסוגלים להכיל מורכבויות? יש את אלה שנכנסים להיסטריה", הוא מתחיל להציג: "'וואו... מה קרה? וואו, לא חשבתי...'. מה הדרמה הגדולה? זה לא שראיתי עד היום 6/6. פרופורציות". הסוג השלישי הוא הסבירים: "אלה שאומרים 'ארז, וואלה, סחתיין. חבר חדש? זה עוזר לך?'. אתה מבין ששני הסוגים הראשונים הם אנשים שלהם עצמם קשה להתמודד עם המורכבויות בחיים שלהם. הסוג השלישי הם אנשים שמתמודדים עם הקשיים שלהם ומתייחסים לחיים בצורה יותר מאוזנת. התחושה שלי הייתה שאני מסתובב עם מקל ואני רואה אותם יותר משהם רואים אותי". מהר מאוד הוא הניח את המקל בצד והחליף לכלב נחייה.

תגיד, איך מסתגלים לחוסר ראייה אחרי שראית?

"אנחנו משתנים כל הזמן. אז שינויים שטובים לנו זה אחלה, אבל אלה שלא טובים לנו, זה ככה: אם זה משהו שאני יכול לשנות, אני לא מתלונן, אני עושה. אם אני לא יכול לשנות, זה מעבר ליכולות שלי, אז אני מאמין שזה מכוון במיוחד בשבילי ובגלל זה ניטלה ממני הבחירה. מישהו אומר לי זה - ספיישל פור יו. ועל דבר כזה אני צריך להגיד תודה". כן, הוא יודע שזה לא נשמע רציני להגיד תודה על העיוורון ומודה שזה גם לא קל, "אבל ההגדרה של רע וטוב על פי היהדות, כמו שאני מבין אותה, היא שרע זה כשאתה רואה דברים בזום אין, במבט מצומצם, בנקודה. אבל ככל שהמבט מתרחב ואתה רואה את ההקשרים ואתה רואה תהליכים ואתה מבין את ההשלכות, זה נקרא טוב. הדבר הקטן הזה הוא דקירה לא נעימה, אבל בחשבון הכולל הוא עשה טוב. לאדם יש תיקון. איפה שאני מרגיש קשה בחיים, זה התיקון שלי. הוא מיועד במיוחד בשבילי. פה ה' שם לי את המתנות הכי יקרות. פה, ולא איפה שהולך לי קל". מה למשל? ההיכרות עם אשתו. אם הוא היה רואה, זה לא היה קורה.

מה דעתך על יחס החברה לעיוורים?

"אני מאמין שכמו שאדם רואה את עצמו, ככה החברה רואה אותו. היום כשאני עומד בתחנת אוטובוס אני כבר לא צריך לשאול איזה קו הגיע, כי האוטובוסים מדברים. אבל פעם הייתי שואל את הנהג 'סליחה, איזה קו זה?', והוא היה עונה לי ברוגז 'קו 82, מה אתה לא רואה?'. אני לא שופט אותו, הוא עמוס, הוא טרוד. בטח כבר היה צריך להגיע לתחנה הסופית והוא מתעכב. אני מבין ועונה 'אני לא רואה'. פעם הייתי נעלב, היום לא. אנשים מתייחסים אליך בחוסר סבלנות או ביתר אמפתיה כי להם בעצמם עמוס ומורכב בחיים וזה בסדר". אבל בגדול, הוא אומר, אנשים מציעים עזרה והם סבלניים.

בישראל יש ימים ייעודיים להעלאת המודעות לאנשים עם מוגבלויות בכלל ולאנשים עם עיוורון בפרט. ברקאי לא אוהב אותם. "אני לא מחובר לזה וחושב שעודף דיבור לא מסייע". הוא חושב שעבודה שקטה במסגרת הארגונים, הרחק מעיני התקשורת, יעילה הרבה יותר. "כשמאבטח לא נותן לעיוור להיכנס עם כלב נחייה לקניון, זה לא בגלל שהוא רע לב ועכשיו צריך לעשות הפגנה מולו. הוא פשוט לא מודע לחוק. הקב"ט שלו לא עדכן אותו, כי גם הוא לא יודע, כי במשטרה לא החריגו את זה בכללי הכניסה. הבחור במשטרה שאחראי על זה לא צריך יום 'רואים 6:6'. צריך לקבוע איתו פגישה. עשינו את זה והעניין סודר. לצעוק ולהביא טלוויזיה, למה? אתה רק מנציח את המסכנות שלך. דברים לא נובעים מרוע לב. לא מצאתי מקרה שבו נפגשנו לדבר על הדברים ומצאנו קיר אטום".

אני יוצאת מהאולפנית לפי ההוראות המדויקות של ברקאי, ומהרהרת במושג השחוק אבל הכל כך נכון הפעם - מורה לחיים.