בליל חורף קר, גשום וסוער בירושלים בראשית 1948, נכנסה קבוצת לוחמים ממחתרת ההגנה למלון סמירמיס בירושלים, הטמינה בו חומרי נפץ ועזבה את המקום. בשעה שתיים בלילה התרחש פיצוץ אדיר שמוטט את המבנה כשהוא קובר תחתיו עשרות הרוגים.
שנה וחצי קודם לכן פוצץ לא הרחק משם מלון המלך דוד. הייתה זו פעולה של אנשי האצ"ל שבראשיתה תוכננה להתבצע בלא נפגעים בנפש, אבל התוכנית שובשה וחייהם של תשעים בני אדם קופדו בפעולה הזאת. הפיצוץ במלון המלך דוד עורר הד עצום, ועד היום מדובר באחד האירועים הביטחוניים המפורסמים במסגרת המאבק להקמת המדינה. פיצוץ מלון סמירמיס, לעומת זאת, שהתרחש בימים אלה לפני כ-72 שנה, נותר עלום עד היום. לימים יטענו ההיסטוריונים שבהנהגת מפא"י עשו הכול במרוצת השנים כדי שאיש לא ידבר בעתיד על הפעולה, שאפילו לא ברור מה מספר ההרוגים המדויק שגבתה.
בבוקר שאחרי הפיצוץ בשכונת קטמון בירושלים העיתונים אומנם עסקו באירוע, אולם תוך מסירת פרטים ראשוניים שגויים ומצומצמים בהרבה מגודל הסיפור האמיתי. בהמשך, הסיפור כאילו התאדה מסדר היום התקשורתי והציבורי של אז, ולאחר מכן מדפי ההיסטוריה של עם ישראל.
גולדה ובן גוריון לא ידעו
מי שלוקח אותנו לעומק הסוגיה הסבוכה הוא יוסי קיסטר, חוקר תולדות כוח המגן העברי בתקופת המנדט וארגוני המחתרת ואיש מחקר במכון ז'בוטינסקי.
"אנחנו מדברים על הימים הראשונים של מלחמת העצמאות", הוא מסביר את הרקע ההיסטורי לפרשה, "אחרי פרסום ואישור תוכנית החלוקה של האו"ם. היהודים רוצים בה והערבים מגלים התנגדות עזה. היישוב היהודי בארץ לא רוצה לעורר מהומות, ומעדיף לשמור על שקט שיאפשר לבריטים להתפנות מהארץ בפקיעת המנדט בלי בעיות. המדיניות היא הכלה והגנה, בלי שימוש בהתקפיות. פיצוץ המלון היה אירוע חריג בנוף השקט שהיהודים ניסו לייצר בירושלים. הערבים אז תוקפים בכל הזדמנות והיהודים לא מגיבים".
הפיצוץ נועד כדי לנקום ולמנוע פעולות נוספות של כנופיות הטרור הערביות בירושלים, מסביר קיסטר. "אנשי ההגנה ראו שבמשך כמה שעות חנה בפתח המלון הג'יפ הלבן של עבד קאדר אל-חוסייני, מי שהיה המפקד העליון של הכוחות הערביים הלא סדירים בירושלים. אל-חוסייני היה המנהיג של הכנופיות בבירה, ואנשי ההגנה הסיקו מכך שבמלון יושבים פעילי הכנופיות שפוגעים ביהודים".
המחשבה שמדובר במפקדה של כנופיות גררה אחריה טעות טרגית, זו שגם שנים רבות אחר כך ינסו אנשי מפא"י להסתיר. "בליל חמישה בינואר, בין יום ראשון ליום שני בשבוע, היה לילה קר וגשום מאוד. בשכונת קטמון באותם ימים היו שומרים ערבים בכניסה לבניינים ולבתים. בלילה הגשום הזה הם נכנסו לבתיהם ולא עמדו בחוץ, מה שאיפשר לאנשי ההגנה שהיו מחופשים לחיילים בריטים להגיע למלון סמירמיס, להטמין בו חומר נפץ ולצאת. בשעה שתיים בלילה הרעיד פיצוץ אדיר את קירות המלון. זכוכיות התנפצו, דלתות נעקרו מציריהן ועפו ברוח, גגות המבנים מסביב למלון קרסו. רק בימים שאחרי הפיצוץ נחשפו מימדי ההרג. בגלל טשטוש הנתונים וחוסר תיעוד מספק, עד היום לא ידוע מה מספר הגופות שחולצו מבין הריסות המבנה. המספר הנמוך ביותר נמסר על ידי גורמי ההגנה ועמד על עשרים ושישה הרוגים. ברדיו קהיר דווח על שבעים ושבעה בני אדם שמתו. בכל מקרה, התברר שלא היה מדובר כלל בכנופיות. כל ההרוגים בפיצוץ היו עובדי המלון ואורחיו, ואף לא איש אחד שעסק בטרור. בין ההרוגים היה גם סגן נשיא הקונסול הרוסי, שהיה אורח קבע במלון, דבר שעורר את חמתם של הבריטים".
מדובר באחד האירועים המסתוריים בהיסטוריה של המחתרות, ואפילו זהותו של מי שעמד מאחוריו לא ידועה עד היום. "אחד הדברים שמעוררים תהיות מאוד גדולות הם דבריו של ישראל זבלודובסקי, לימים ישראל עמיר – מפקד חיל האוויר של צה"ל. אז הוא היה מפקד ההגנה בירושלים. בשיחה שקיימתי עמו בעבר הוא סיפר שכלל לא ידע על הכוונה לפוצץ את המלון. מי שלמעשה הוביל את המהלך היה מישאל שחם, אחד מקציני הארגון שפעל יחד עם שורת מפקדים. גולדה מאיר, שהייתה אחראית על ההיבט המדיני של פעילות ההגנה בירושלים, לא ידעה על כך דבר, כמו גם דוד בן גוריון. לימים התברר שככל הנראה ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ישראל גלילי, נתן פתק למישאל שחם, שהיה אחראי על אבטחת השיירות מתל אביב לירושלים, ובו ביקש להעביר למפקדי כוח מוריה בעיר הוראה לבצע פיצוץ במלון. כך הייתה ההתנהלות של ההגנה בירושלים: אסון רדף אסון, מחדל רדף מחדל וענייני ההגנה התגלגלו מדחי אל דחי. כך יצאה פעולת הפצצת מלון סמירמיס לדרכה, בלי תכנון מעמיק ועל בסיס מידע שגוי".
כמה הרוגים? כמה שפחות
כאמור, מדובר באירוע שבטעות יסודו, ומאז מבקשים בארגון לקבור אותו לחלוטין. הבוקר שאחרי המאורע היה מבלבל, האירוע תפס את ידיעות הצד בעיתונים בארץ, בלי כותרות ראשיות ובגרסאות סותרות. דווח שההגנה פוצצה את מפקדת הכנופיות בירושלים, בחלק מהמקומות נכתב שמרכז הטרור ישב בלב המלון ובמקומות אחרים נאמר כי מדובר בבניין שבעבר שימש כמלון.
בספרים על מלחמת העצמאות שיצאו בהוצאת משרד הביטחון או גופים הקשורים לאנשי מפא"י הפיצוץ אינו מוזכר, וכך גם בספרי ההיסטוריה הנלמדים במערכת החינוך ובאקדמיה. ירושלמים שמכירים את התקופה היטב וניסינו לדלות מהם מידע, לא הצליחו לסייע לנו. אנשי ארגון ההגנה שלחמו בירושלים לא ידעו על מה אנחנו מדברים כשפנינו אליהם לצורך הכתבה.
חגי דותן, עורך המשנה של המהדורה המרכזית בחדשות 13 ועורך פינת 'הארכיון לא שוכח' בערוץ, סבור כי הכותרות בעיתונים ביום שאחרי הפיצוץ היו לפני שהובן כי מדובר במעשה מוטעה מיסודו, ועוד לפני שהתבררו תוצאותיו הביטחוניות והמדיניות. "פורסמו בהתחלה ידיעות, אבל מספר ההרוגים בהן היה מצומצם ולפי מה שהיה כתוב בהן המלון היה מפקדת טרור שהיוותה בסיס לפעולות של הכנופיות בירושלים. פעולות ההסתרה הגיעו אחר כך, כשהובן שזהו מלון אזרחי רגיל וכשהחל להתגלגל בלגן מדיני מול השלטון הבריטי. מאז ועד היום הסיפור הזה למעשה לא סופר באופן מלא. קיימים לגביו חלקי מידע מיומן בן גוריון ומכתבי הסוכנות היהודית ויש לו אזכור מרומז באחד משידורי הרדיו של האצ"ל. מה שתרם להישארות הסיפור איכשהו בתודעה הוא העובדה ששרידי המלון נשארו במקומם עוד שנים ארוכות אחרי הפיצוץ. למרות כל אלה, קיים היעדר מידע משמעותי על האירוע הזה, היעדר שגובר בהחלט על הגלוי".
דותן חקר את הנושא והגיע גם הוא למסקנה החד משמעית כי יש העלמה יזומה של סיפור היסטורי בעל חשיבות רבה. "התחלתי לאסוף חומרים על הפרשה במסגרת סיפור אחר בכלל שעבדתי עליו, בנושא האצ"ל. התגלגלתי לסיפור של פיצוץ סמירמיס וגיליתי שכל מה שיש עליו זה ערך קטנטן בוויקיפדיה, כמעט בלי מידע. עשיתי תחקיר קצר על הופעות הסיפור בעיתונות הישראלית וגיליתי שמשנת 1948 ועד לשנות ה-70, בכל העיתונים הישראליים פיצוץ מלון סמירמיס הופיע עשרים פעמים בלבד. לשם השוואה, על פיצוץ מלון המלך דוד קיימות כמעט מאה ושמונים תוצאות".
רק אחרי קרוב לשלושים שנות מדינה החלו להתגלות פרטי מידע חלקיים ודלים על האירוע במלון. בלקסיקון לביטחון ישראל, שראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן מודן, הפיצוץ דווקא כן מצוין. שם כתוב: "זאת הייתה פעולת התגמול המוצלחת ביותר בירושלים עד לאותה עת, על פיגועים קשים ותכופים שביצעו אז הערבים". במילים אלו בלבד, בלי אזכור של הטעות הטרגית והכשל באיסוף המידע.
"למעשה יש פה עניין מוזר", אומר קיסטר, "אם הפעולה הייתה מוצלחת כל כך, מדוע מסרבים בהגנה להתהדר בה? ומדוע הספר הקדיש לה שורה וחצי בלבד?".
בספר 'ההגנה' שיצא לאור על ידי משרד הביטחון נכתב: "בליל גשם וסערה חדרה חוליית אנשי מגן ופוצצה אגף במלון סמירמיס שבו שכן מרכז ארגון אל נג'אדה הערבי. בטעות פוצץ האגף הלא נכון, וארבעה עשר איש, בהם הקונסול הספרדי, נהרגו במקום".
"גם שם ניטלה האשמה מאנשי ההגנה, ומספר ההרוגים צומצם לכדי מספר שלא תואם שום דיווח רשמי מהימים שאחרי האירוע", אומר קיסטר.
בלקסיקון ההגנה, שיצא לאור ב-1992 על ידי משרד הביטחון, אחרי שכבר החלו להיכתב מאמרים ומחקרים אודות הפיצוץ, הוא תואר בעשר מילים בלבד. "הפשיטה של חטיבת עציוני על מלון סמירמיס בירושלים בינואר 1948", כך נכתב על המושג מלון סמירמיס, בלי שום תוספת על ההפצצה או על ההרוגים.
"מה שלא התאים לאנשי מפא"י – נקבר"
כאמור, עד לשנות ה-70 המאוחרות איש לא דיבר על פיצוץ מלון סמירמיס. הפעולה המפורסמת שהסתבכה והביאה למותם של חפים מפשע הייתה רק החדירה של האצ"ל למלון המלך דוד. סמירמיס היה תקופה ארוכה בצד האפל של היסטוריית מלחמת השחרור. מי שהחליט לדבר בפעם הראשונה על המקרה הוא ד"ר אורי מילשטיין, שחוקר את מלחמות ישראל ושימש בעבר כהיסטוריון צבאי של חטיבת הצנחנים.
"זה לא הסיפור היחיד שנקבר", אומר ד"ר מילשטיין בשיחה עם 'בשבע', "מה שלא התאים לאנשי שלטון מפא"י – נקבר. כל דבר שבסביבת בן גוריון חששו שיזיק להם ולתדמית שניסו ליצור, הם פשוט העלימו מעיני הציבור", הוא מאשים. "אנשי ההגנה היו עסקנים, ובארץ לא הייתה אז תקשורת חופשית. העיתונות בתקופת המנדט הייתה מגויסת, מה שהביא לכך שפיצוץ מלון סמירמיס קיבל סיקור מאוד נמוך. הופיע מידע צדדי בעיתונים הגדולים, בלי יותר מדי פרטים, בלי מרואיינים או פרשנויות ובלי כותרות ענק. בתרבות תקשורתית כמו שיש היום זה כמובן היה כבר רץ.
"זו לא הפרשה היחידה שהורדתי מעליה את האבק", מזכיר מילשטיין, "הנושא הכי גדול שהעליתי מהאוב היה הטבח בדיר יאסין. פרסמתי את זה בשנות ה-80 וזה היה היסטרי", הוא מתאר. "כשהתחלתי עם המחקרים שלי, מאוד לא אהבו מה שהצגתי. ניקח את סיפור הל"ה: בהגנה אנשים מספרים על גבורה, שיירה שהלכה להציל את הגוש ולהילחם. זה סיפור לא נכון. מה שקרה זה שיום קודם, בקרב אחר, היו שלושה פצועים ולא ידעו איך לפנות אותם בלי להיתקל בפורעים הערבים שבין הגוש לירושלים. המטרה הייתה להביא להם תרופות. משלחת הל"ה יצאה בלילה שלאחר הקרב להעביר ציוד, אבל הם טעו בדרך. מה שהם לא ידעו זה שבסופו של דבר כוח אחר הצליח לפנות אותם לטיפול בירושלים והשיירה יצאה לחינם. אחרי שהיו כבר בשטח הגוש, הם נתנו לעצמם משימה אחרת - פיצוץ גשר, אבל זו לא הייתה המטרה והסיפור הזה נגמר באסון כבד".
ובחזרה למלון הירושלמי. גם כאן מספר מילשטיין איך קרה שמחד הלוחמים ביצעו פעילות מורכבת, ומאידך הם מתביישים בה עד היום. "הפיקוד בירושלים היה מאוד חלש בימים הראשונים של מלחמת השחרור", מסביר מילשטיין, "הם חשבו שהיא תהפוך לעיר בינלאומית ולא באמת רצו להילחם עליה. העסק התגלגל כמו אינתיפאדה, אלה פוגעים באלה ולהפך. שלחו לירושלים את מישאל שחם, שיעבור עם הכוחות בעיר. חלק מאנשי ההגנה היו חבר'ה שלא הייתה להם בעיה להרוג ערבים עם הילדים והנשים שלהם ולשרוף שם הכול. מי שמנע מהם להבעיר את השטח היה דוד בן גוריון שרצה, כמו היום מול חמאס בעזה, כמה שיותר להכיל בלי להיגרר להסלמה. את שחם זה לא עניין. הוא בירר איפה קיימות הכנופיות, אמרו לו בסמירמיס, הוא לא בדק יותר מדי ופוצץ. גולדה מאיר נלחצה ובהגנה העדיפו להסתיר את זה לגמרי, והנה עד היום אנשים לא יודעים כמעט כלום על המלון".
הפרטים על הפרשה היו חסויים, אך מילשטיין נאבק על מציאתם תוך שהוא משלם מחיר אישי כבד. "חפרתי בחומרים היסטוריים לעומק עוד ועוד עד שהגעתי אל המידע הזה. אוהד זמורה, שהיה איש ספרות, אמר לי להכין ספר שמסכם את כל המחקרים על מלחמת העצמאות לרגל יובל ה-30 לישראל. חקרתי בצורה מאוד רצינית את אירועי תש"ח ומצאתי שכל מה שפורסם עד היום על המלחמה זה שקרים, והבאתי פרטים חדשים. הוצאנו ארבעה ספרים שכללו מחקרים שלי וחשיפות מאוד מעניינות, אבל גופי השמאל זעמו על הוצאת הספרים זמורה ביתן מודן, והביאו לכך שהוצאת הספרים שלי דרכם הופסקה. אבל המידע הזה קיים, יש דברים שפורסמו ויש כאלה שאני עוד עובד עליהם ומוציא אותם בעצמי.
"מחרימים אותי ממוסדות אקדמיים בארץ, גם בצה"ל הייתי בעבר מרצה מאוד מבוקש והיום הפסיקו להזמין אותי. הייתי מוחרם בידי אנשי מפא"י וההגנה והיום ממשיכים את המאבק כלפיי עושי דברם, אנשי שמאל שלא נוח להם עם המידע שאני מציג. בגלל שאני חושף את הליקויים של המחתרות ודור המייסדים זורקים אותי מכל מקום. אני לא מצטער על העבודה שאני עושה. לפעמים אני מרגיש שזה כמו נביאי ישראל, שאמרו את האמת והיו מי שיצאו נגדם בכל הכוח".
מי מפוצץ? האצ"ל והלח"י
לעומת קודמיו בכתבה, ד"ר מרדכי נאור, סופר שחוקר את תולדות ארץ ישראל, מסרב לראות בפרשת סמירמיס פעולת השתקה שמאחוריה עומדת יד מכוונת. "אם נפתח את ספרו של יצחק לוי, קצין המבצעים של ההגנה בבירה, אשר מתאר את מלחמת העצמאות - נמצא שהוא עצמו כתב על הפעולה הזאת", הוא מוכיח את טענתו.
ד"ר נאור גם דוחה את הטענות בדבר טיוח וחיפוי על מעשי ההגנה על ידי העצמת כישלונות המחתרות האחרות. "יש ניסיון לומר 'גם הטובים מההגנה עשו מה שהרעים מהמחתרות האחרות ביצעו, וזה הושתק', ואת זה כמובן אומרים בהשוואה לפיצוץ מלון המלך דוד. זו השוואה שבבסיסה שגויה. קודם כול, פיצוץ המלך דוד היה פעולה בסדר גודל משמעותי הרבה יותר. היו שם כ-90 הרוגים, בהם גם יהודים, והיה מדובר בפגיעה בליבו של השלטון הבריטי ופתיחת תנועת המרי. הפיצוץ במלון המלך דוד הוא גם מקרה שעומד עצמאית ולא חלק ממלחמה או סדרת פעולות, לכן המשמעות שלו בולטת יותר.
"סמירמיס היה אירוע שגבה בין עשרים לשלושים הרוגים לפי הידוע לנו, ומעבר לכך הוא אירע בלב מלחמה. היו עוד הרבה פיצוצים שגבו הרוגים רבים במלחמת השחרור, שלא יצא להם שם ולא לומדים עליהם. על פיצוץ הסראיה אנשים לומדים היום? גם זה אירוע שנבלע בתוך הרבה מקרים של מלחמת השחרור, גם הפיצוץ בבית המוסדות הלאומיים לא מוכר היום ועוד רבים. אני מכיר את הטענות הללו על הסתרה, אבל לא חושב שיש בהן ממש".
קיסטר רואה אחרת את ההשוואה בין פיצוץ שני המלונות. לדבריו, "את מלון המלך דוד, שהיה יעד צבאי שהופצץ ב-1946, הבליטו בלי סוף. הייתה שם המפקדה של הבריטים בירושלים, מבנה שהיה סגור על ידי גדרות תיל ושומרים סביבו. את המלך דוד פוצצו אנשי האצ"ל בהוראת אנשי ההגנה ולבקשתם. יש מסמכים המלמדים על כך באופן ברור. אנשי ההגנה רצו להתנער מהפעילות שבסופו של דבר הביאה להרוגים, והעלימו את החלק שלהם בפיצוץ. במשך שנים הם עסקו כל הזמן בהבלטה של הסיפור הזה, במטרה להכתים את אנשי האצ"ל ולהציג אותם כטרוריסטים".
זו לא הדוגמה היחידה שמביא קיסטר שבה, לטענתו, בחרו אנשי מפא"י והתקשורת כבר מימי מלחמת השחרור לצייר צד אחד כאלים, תוך התעלמות ממחדליו וטעויותיו של הצד הפוליטי האחר. "יום לפני פיצוץ סמירמיס ביצעו אנשי הלח"י פיצוץ בבניין הסראיה ביפו, ישבו בו אנשי כנופיות והאירוע הזה נגמר בהרוגים. אנשי ההגנה עשו הכול כדי שהסיפור הזה יעלה לשיח ויהפוך להכתמה של אנשים מזרם אחר. זו הייתה שיטה".
שולטים בעיצוב הנרטיב הציוני
דותן המשיך להעמיק בסיפור ומצא כי מדובר בהעלמה של אחד הסיפורים המשמעותיים במהלך מלחמת העצמאות. "בעצם האירוע הזה, לפי המחקרים שעקבתי אחריהם, מהווה נקודת מפנה מאוד חשובה במלחמה על ירושלים בתש"ח. עד לפיצוץ מלון סמירמיס הערבים בעיר ביצעו פרעות, אנשים הותקפו ברחובות וחיו בפחד מתמיד מירי ואירועי טרור. הייתה נטישה של אזורים יהודיים בירושלים. אחרי הפיצוץ החלה נהירה ערבית החוצה מהעיר, כתוצאה ישירה של האירוע הזה וכמה אירועים שנלוו אליו. זו הייתה תחילת הנטישה הערבית שהגיעה לשיא רק כמה חודשים אחר כך, בעימותים בדיר יאסין.
"מדובר כאן במקרה בעל חשיבות היסטורית, גם ליחסים בין השלטון הבריטי ובין היישוב היהודי ובכלל לנעשה בירושלים. מאז הפיצוץ הבריטים מאוד כועסים, דוד בן גוריון מוזמן לשיחת נזיפה אצל הנציב הבריטי. הם נותנים לערבים יד חופשית בעיר, עד כדי כך שהכנופיות מקבלות אפשרות להציב שומרים בירושלים. בבריטניה עוסקים בכך לא מעט, העיתונות שם גועשת על פיצוץ מלון סמירמיס ואף מכונסת מסיבת עיתונאים ובה גינויים חריפים על הפעולה. כנראה שזה מה שגרם לאנשי ההגנה להסתיר את המקרה בכל מחיר. זה לא היה רק כשל מודיעיני, אלא מחדל שגרר הרבה בעיות בבירה. אולי הם לא רצו להיות חתומים על זה, וכך נעקר מספרי ההיסטוריה חלק חשוב בסיפור העצמאות".
בשנה האחרונה הצליח דותן לאתר תמונות ואף קטע וידיאו המתעד את פינוי ההרוגים מהמקום, אבל כמובן כל פרט כזה לא נמצא בשום מקור ישראלי. "באף ארכיון בארץ לא נמצאים פרטים של ממש על המלון. המקור שלי לתיעודים ולצילומים החד-משמעיים הוא יומנים וארכיונים בריטיים, שם כאמור הסיקור היה נרחב הרבה יותר".
דותן נובר בלא מעט ארכיונים שמספרים את סיפורה של ישראל בימים שטרם הקמתה ובשנותיה הראשונות. לדבריו, טביעות האצבע של אנשי ההגנה ומפא"י ניכרות בבירור מאופי המידע שמצוי ובעיקר לא מצוי בארכיונים הללו. "אתה רואה בבירור מדיניות של סיפור על פי צד אחד", הוא מסביר, "ההיסטוריונים של ההגנה הם אלה ששלטו על ההיסטוריה ועל הדרך שבה אנחנו מכירים את הנרטיב הציוני היום. אנשי הארכיון והכותבים בחרו להבליט את האירועים, לדוגמה של דיר יאסין, שנתפסים בציבור ככאלה ששופכים אור גדול על המחדלים והכשלים של מחתרות האצ"ל והלח"י, ובד בבד מסתירים את הפאשלות שאנשי ההגנה היו אחראים עליהן. יש תחושה חזקה שאנשי מפא"י העדיפו תמיד לשים דגש על הכישלונות של היריבים הפוליטיים שלהם ולחפות על המחדלים שלהם עצמם.
"למעשה, מאז קום המדינה אנשי מפא"י ומפלגת העבודה מספרים לנו את ההיסטוריה. את הידע ההיסטורי על מלחמות ישראל רובנו מקבלים מילדות בבתי הספר, שם מונחל נרטיב שמעוצב על פי מה שהשלטון היה רוצה שנדע או לא נדע. התוצאה לפנינו - מגיל קטן מפוצצים לנו את הראש על הפיצוץ רווי הדם שביצעו אנשי האצ"ל במלון המלך דוד בירושלים. בכל סיור, שיעור והרצאה היסטורית הוא מקבל נפח משמעותי. את סמירמיס, שהיה אירוע בעל השלכות היסטוריות מאוד רציניות, אף אחד לא מכיר כי פשוט לא רצו שנדע. שיחקו לנו בתודעה".