כשהמדינה ממהרת לפצות

משרד הביטחון הכיר השבוע בעאישה ראבי, כנפגעת פעולת איבה. הדס תפוחי הי"ד, תושבת עטרת, לא זכתה ליחס דומה

חגית רוזנבאום , י"ט בטבת תש"פ | עודכן: 07:23

כשהמדינה ממהרת לפצות-ערוץ 7
למרות האבנים על הכביש, האירוע לא הוכר כמעשה טרור. מכוניתה הפגועה של הדס הי"ד
צילום: עמיחי לנגפלד

במדינת ישראל, מתברר, משתלם לפעמים לא להיות אזרח. זו כנראה הדרך לזכות בהכרה ובזכויות המגיעות לך מרשויות המדינה, גם לאחר שכבר עברת לעולם שכולו טוב בנסיבות טרגיות.

בתחילת השבוע פורסם כי משרד הביטחון החליט להכיר באירוע שבו נהרגה עאישה ראבי כפעולת איבה. ראבי בת ה-47, פלשתינית תושבת הכפר בידיא שבשומרון, נהרגה לפני כשנה ליד צומת תפוח. הנרטיב שנבנה סביב האירוע גרס כי תלמיד מישיבה ביישוב רחלים הסמוך למקום האירוע יידה אבן לעבר הרכב שבו נסעה, וזו פגעה בראשה של ראבי וגרמה למותה.

משפחת ראבי פנתה באמצעות עורך דינה לביטוח הלאומי בדרישה לקבלת פיצויים. על פי חוק התמלוגים, על מנת שמשפחת ראבי אכן תזכה בפיצויים המגיעים למשפחות נפגעי פעולות איבה, עליה לפנות כעת לוועדה בין-משרדית מיוחדת, בשל העובדה כי ההרוגה אינה אזרחית ישראלית והאירוע לא קרה בתחומי הקו הירוק. אולם בין אם תזכה המשפחה בפיצוי הכספי ובין אם לאו, ההכרה שהעניק משרד הביטחון לראבי כנפגעת פעולת איבה – היינו מעשה טרור לאומני, מקוממת מכמה סיבות.

ראשית, ברמת העובדות: הקביעה כי ראבי נרצחה בפיגוע טרור על ידי יהודי לא עמדה עד כה בשום מבחן משפטי. ליתר דיוק, המשפט עצמו כלל לא התחיל עדיין. באין משפט – לא ניתן לקבוע כמובן מי הרוצח. ובאין רוצח – מכוח מה קבע משרד הביטחון כי מדובר במעשה טרור?

יתר על כן, בחוות דעת שנמסרה בשלב טרום המשפט על ידי ראש המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, נקבע כי הממצאים הפתולוגיים מצביעים על כך שלא ייתכן שמותה של ראבי נגרם מפגיעת אבן בראשה. חוות הדעת, שנמסרה לפני כחצי שנה, אף הביאה לשחרורו של הנאשם למעצר בית. בשלב זה, אם כן, לא רק שזהות הרוצח אינה ידועה, אלא גם נסיבות המוות כלל אינן ברורות. כל תסריט הוא בגדר אפשרי: תאונת דרכים, רצח על ידי אדם אחר, פגיעת ראש בנסיבות שונות ועוד. התסריט המבוקש מבחינת המשטרה, הפרקליטות והשב"כ אודות מעשה טרור יהודי נשאר עדיין בגדר משאלת לב. אבל למשרד הביטחון זה מספיק כדי להעניק הכרה בעלת משמעות לראבי, שכאמור, אף אינה אזרחית ישראלית ולמשפחתה.

אבל לבד מהעובדות, יש כאן גם אפליה שהיא מקוממת לא פחות. מה למשל הרגישו בני משפחת בר קפרא לנוכח הידיעה אודות עאישה ראבי? שלוש וחצי שנים של מאבק סיזיפי נדרשו להם כדי לזכות בהכרה הנכספת של האב דוד הי"ד כנפגע פעולת איבה. האב, חקלאי ממושב פדיה, נשדד ונרצח בשנת תשע"ה על ידי פלשתינים תוך שהם תוקפים אותו באכזריות ומתעללים בו. במשרד הביטחון דחו פעמיים את בקשות המשפחה להכיר באב כנפגע פעולת איבה, לטענתם "בהתבסס על חומרי החקירה". רק בפעם השלישית, לאחר שהוברר לרשות המאשרת במשרד הביטחון היקף ההתעללות האכזרית של הרוצחים, השתכנעו שם כי אכן מדובר באלימות שהיא מעבר לשוד גרידא, וניסחו באיפוק כי "יש יסוד סביר להניח כי אלימות זו נובעת ממניע לאומני".

גם למשפחת טלבי נדרשו כשלוש שנים כדי שמדינת ישראל תכיר באב, הרב משה טלבי הי"ד, כנפגע פעולת איבה. במקרה הזה המדינה לא הסתפקה בדחיית הבקשה, אלא גם טרחה להעביר את המשפחה הכאובה מסע ביזוי והשפלה. מרגע שנמצא האב ירוי בראשו ללא רוח חיים ליד היישוב רבבה שבשומרון, טענה המשטרה שוב ושוב כי מדובר במעשה התאבדות. הפרקליטות גיבתה את הקו שהובילה המשטרה, והורתה יותר מפעם אחת לסגור את התיק. רק לאחר שלוש שנים של לחצים, תחקירים וחשיפת פרטים נוספים שלא הותירו אפשרות לטעון כי מדובר בהתאבדות, נאלצו במשרד הביטחון להעניק את ההכרה המבוקשת לנרצח ולמשפחתו.

ויש מי שלא נפל בחלקם אף המעט הזה, ולמרות מאבקם לא זכו להכרה כנפגעי טרור ממשרד הביטחון. כזה למשל הוא המקרה של הדס תפוחי הי"ד מהיישוב עטרת, שנהרגה לפני כשנה סמוך ליישובה בהתנגשות חזיתית עם משאית. גשש שהובא למקום קבע כי אבנים נזרקו על הכביש. המשפחה דרשה להכיר בהדס כנפגעת טרור, שכן ההתנגשות נגרמה ככל הנראה כתוצאה מאבן שפגעה ברכבה. אולם במקרה זה הרשויות היו נחרצות לכיוון ההפוך, והבקשה נדחתה והתיק נסגר כתאונה. כעת, כל שנותר הוא למצוא את ההבדלים: אירוע בתאריך דומה, באזורים סמוכים, אישה צעירה, פגיעת אבן שמוטלת בספק – ושתי קביעות הפוכות של משרד הביטחון.

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "האירוע שבמהלכו נהרגה האישה הפלשתינית עאישה ראבי הוכר כפגיעת איבה, בהתאם להגדרות חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה ולחומר שהתקבל מרשויות אכיפת החוק. יודגש כי בניגוד לנטען, רובם המוחלט של המקרים המגיעים להחלטת הרשות המאשרת במשרד הביטחון מוכרעים באופן מהיר, בין שעות לימים בודדים, מרגע קבלת המידע הרלוונטי מרשויות החוק. לכן לא ברור לנו על איזה מסד עובדתי נשענות טענות הכותבת".

תבקשו אישור מהפלשתינים

בשבוע שעבר סופר בטור זה על עקירת הכרם של אסף אזולאי בעדי עד. אז הבהירו לנו בסביבת שר הביטחון כי הוא אינו קשור להחלטה, וכי מדובר במימוש החלטה משפטית שנפלה הרבה לפני שנכנס לתפקידו.

בבוקר יום רביעי השבוע פשטו כוחות גדולים על שכונת קומי אורי ביצהר על מנת לאבטח את ביצוע ההרס של בתי שתי משפחות במקום. ההוראה על ההרס יצאה לאחר שבג"ץ דחה בשבוע שעבר את עתירת שתי המשפחות, גוזלן וזארוג, שטענו כי בתיהן נמצאים בשטח B, ועל כן סמכות אכיפת חוקי הבנייה בשטח נתונה בידי הרשות הפלשתינית ולא בידי ישראל. הנימוק שניתן לדחיית העתירה מדיף ניחוח גזעני. השופטים טענו כי בשטחי B מוסמך צה"ל לאכוף את חוקי הבנייה על יהודים בלבד. באותה נשימה הם לא היססו להציע לעותרים היהודים לפנות לרשות הפלשתינית על מנת לקבל את היתרי הבנייה המבוקשים.

גם במקרה הזה, טוענים בסביבת שר הביטחון נפתלי בנט, קצרה ידו מהושיע, שכן אין בסמכותו להפר הוראה של בית המשפט. את התשובות הללו כדאי שייקח עמו הבוחר הימני לקלפי ביום הבחירות.

ל'שוברים שתיקה' מותר

קובייה נוספת נפלה השבוע באפקט הדומינו שיוצרים גורמים אנטי-דתיים בתוך צה"ל. הרבנית פ', תושבת אזור הדרום, הושעתה מהעברת שיחות לחיילות צה"ל בעקבות תלונה של הפורום החילוני, שהפכה לכותרות בתקשורת והסתיימה בהתקפלות של הרבנות הצבאית.

במשך שש שנים נהגה הרבנית פ' להגיע לחמ"ל תצפיתניות בפיקוד דרום ולרומם את רוחן בשיחות וגם ביחס אישי וחם, כפי שגם משתקף ממכתבי החיילות שפורסמו בתקשורת. ההרמוניה הזאת לא מצאה חן בעיני אותם גורמים, שקבעו כי מדובר ב"הדתה של קהל שבוי", וכי "צה"ל נכבש על ידי חבורת רבנים", כשהכוונה היא לרבנות הצבאית, שבסמכותה לאשר כניסת גורמים אזרחיים להעברת שיעורים בצה"ל.

כאמור, הרבנית פ' היא רק החוליה האחרונה לעת עתה במסדר הנופלים של הרבנות הצבאית. רבנים ומרצים מטעם הרבנות הצבאית מוצאים את עצמם כברווזים במטווח במלחמות ההדתה, באין להם מגן וגיבוי של ממש מהגוף הממונה עליהם. אחד המקרים הבולטים שאירעו לאחרונה הוא זה של הרב צבי קוסטינר, ראש הישיבה במצפה רמון ורס"ן במילואים. בעקבות התבטאויותיו נגד שילוב נשים בתפקידי לחימה, הוחלט כבר לפני כשנה להדיחו מתפקידו כרב קורס רבנים צבאיים, וכן למנוע ממנו מסירת שיעורים בקורסי פיקוד ובבה"ד 1.

בצה"ל לא הסתפקו בכך ואף שקלו להדיח אותו משירות מילואים. ההחלטה להדיחו בשל אמירותיו התורניות לא רק שלא נתקלה בהתנגדות של הרבנות הצבאית, אלא אף גובתה באופן תמוה על ידי תא"ל הרב אייל קרים, הרב הצבאי הראשי עצמו. בהודעה שפרסם מצהיר הרב קרים כי גם אם יחליט הפיקוד הבכיר להחזיר את הרב קוסטינר לתפקידו בקורס, הרי שהרב קרים עצמו לא מתכוון להשיבו לתפקיד וזאת בשל סיבות אחרות, שאינן קשורות להתבטאויותיו בנושא גיוס נשים בצה"ל, לשון ההודעה.

במקרה אחר, לפני כשלוש שנים, הושעה הרב שמעון הרטמן למשך כמה חודשים מלהרצות בפני חיילי צה"ל, לאחר שטען באוזניהם כי הפרדה בין גברים ונשים באוטובוס איננה בגדר הדרת נשים. לרשימה ההולכת ומתארכת ניתן להוסיף גם את הרב יגאל לוינשטיין, הרב שמואל אליהו והרב שלמה אבינר, שהודחו מהעברת שיחות בצה"ל על ידי שר הביטחון והרמטכ"ל הקודמים בשל התבטאויותיהם התורניות.

ובעוד הרבנות הצבאית נכנעת לצמרת צה"ל שמיישרת קו עם אג'נדות רדיקליות ומאפשרת הדחה של רבנים מטעמה ללא קרב, בגופי השמאל נהנים באופן לא מאוד מפתיע ממדיניות הפוכה לחלוטין שמנהיג כלפיהם הפיקוד הבכיר. הדוגמה הטרייה לכך היא הצהרתו של דובר תנועת השמאל הקיצוני 'שוברים שתיקה', ניר אבישי כהן, כי בצה"ל לא רק שאפשרו את המשך שירותו במילואים במקביל לפעילותו בארגון האנטי-צה"לי, אלא אף קידמו אותו לתפקיד רגיש של קצין אג"ם בחטיבה שבה הוא משרת. כנראה שפגיעה בחיילי צה"ל אינה מסוכנת כל כך בעיני המפקדים, בוודאי לא כמו אמירה תורנית באשר היא.

לתגובות: Hagitr72@gmail.com