מנסה להביא מצביעי ימין לממשלה עם מרצ. גנץ בקעת הירדן
מנסה להביא מצביעי ימין לממשלה עם מרצ. גנץ בקעת הירדןצילום: הדס פרוש, פלאש 90

ההודעה של יו"ר כחול לבן בני גנץ על תמיכתו בסיפוח הבקעה לא הייתה צריכה להפתיע איש במערכת הפוליטית.

הסיור שערך השבוע בבקעת הירדן, כשבוגי יעלון מימינו ויועז הנדל משמאלו, היה שחזור של ביקורו הקודם שם לפני חצי שנה. גם אז ליוו אותו יעלון והנדל, גם אז הושמעו הצהרות על "בקעת הירדן בשליטת ישראל לעד".

ההבדל העיקרי היה במזג האוויר. את החום הלוהט ומשקפי השמש של סוף יולי החליפו השבוע רוחות החורף ומעילי היוניקלו.

סוגיית הסיפוח אומנם לא עלתה בביקור ההוא באופן מפורש, ובמקומה הציג אז גנץ תוכנית לשיקום האזור בעלות של 1.8 מיליארד שקלים, אבל לפני שלושה חודשים הוא כבר הספיק להתחייב בחדרי חדרים בפני בנט ושקד שיחיל את הריבונות בבקעת הירדן כחלק מחבילת ההטבות והחוקים שהציע לימין החדש בתקופה שבה המנדט היה בידיו, בניסיון להקים ממשלת מיעוט בעלת רוב יהודי. ההתבטאות השבוע לא דרשה אם כן מהפך אידיאולוגי מורכב, אלא בעיקר החלטה פוליטית טקטית לחדד פומבית עוד יותר את הפנייה ימינה.

זכרו של המשא ומתן צרוב בזיכרונו של בני גנץ, והוא מכתיב את אסטרטגיית הקמפיין של כחול לבן עד היום. לאחר שהבינו שאף אחד מהצדדים אינו מסוגל לגייס 61 חברי כנסת, המאבק עובר לניסיון לגייס רוב יהודי. בכנסת הנוכחית, בניכוי 13 חברי הרשימה המשותפת, יש 107 חברי כנסת. 55 בבלוק הימין-חרדים, 52 בבלוק המרכז-שמאל-ליברמן. שני מנדטים בלבד שיעברו מגוש לגוש מספיקים לגנץ כדי להפוך את התמונה וליהנות מרוב יהודי של 54-53 על הימין. בפעם שעברה הוא ניסה להעביר את האצבעות הדרושות באמצעות חבילת תיקים והטבות מפליגה לימין החדש, מהלך שנכשל לאחר שנתניהו נכנע והעביר את תיק הביטחון לבנט ובכך ביצר את הגוש כולו.

הפעם התוכנית האסטרטגית של כחול לבן היא לנהל מסע בחירות שתכליתו היא להעביר יעד מינימום של שני מנדטים מגוש לגוש בקלפי – באמצעות קמפיין שיכוון חזק לימין. כפי שנחשף פה בשבוע שעבר, מחקרי העומק של כחול לבן מצביעים על 12 מנדטים של בוחרי ימין מתנדנדים שאינם מוצאים את מקומם במפה הפוליטית. רובם, אגב, לא מתלבטים בין הליכוד וכחול לבן, אלא בין בנט, ליברמן וגנץ. החבירה של הימין החדש לסמוטריץ' ופרץ אומנם מרתיעה אותם, אבל גם ההתבטאויות של גרמן ושלח מקשות עליהם להצביע לגנץ. השאלה שעליה יוכרעו הבחירות היא איזו צפרדע יעדיפו מצביעי הימין הרך הממלכתי לבלוע: הרהורים על התנתקות או חלומות על מדינת הלכה. מספיק ש-20 אחוזים מהם יעברו צד, וגנץ מסודר. ברגע שיקבל את המנדט מהנשיא, הוא יוכל לבקש מחברי הרשימה המשותפת להיעדר מהמליאה ולהשביע ממשלה ברוב רגיל. ליברמן, שהתנגד להקמת ממשלה באצבעות הח"כים הערבים, לא יסכל הפעם את המהלך.

גנץ יודע שבדרך לליבו של פלח המצביעים המטורגט הזה הוא עלול לאבד כמה מנדטים לשמאל, אבל מבחינתו מרגע שהוסר חשש אובדן הקולות תחת אחוז החסימה, זה כבר לא ממש מטריד אותו. אם זה המחיר הנדרש להגדלת הגוש בראשותו, הוא מוכן שכחול לבן תהיה קטנה יותר. "ישראל לפני הכול" היא סיסמת הבחירות שלו, ויועציו הפוליטיים יודעים לשנן שגם הגוש לפני המפלגה.

נפל בפח

על ההיגיון שבאסטרטגיה של גנץ קשה להתווכח, אבל הביצוע היה קצת פחות מבריק. ההתבטאות בנוגע לבקעה נוסחה קצת יותר בחדות ממה שתוכנן בתחילה, כדי לתקן את הרושם השלילי שהותירו דבריה של יעל גרמן על התנתקות נוספת. גנץ, שנבהל בהתחלה מהתסיסה באגף הימני של מפלגתו, נאלץ לכבות את המרמור באגף השמאלי של הסיעה, ושיגר בקבוצת הווטסאפ של חברי הכנסת שלו הבהרה שהותירה את שני הצדדים לא מרוצים.

כשנתניהו אתגר אותו בטוויטר עם ההצעה להצביע על הבקעה כבר בשבוע הבא, הוא שלף מהר והשיב תוך ארבע דקות בציוץ משלו: "קודם נדון בחסינות ואחר כך ננהל את החלת הריבונות". זו הייתה נפילה בפח השקוף שטמן לו נתניהו. המהירות באה על חשבון משמעת הקמפיין.

אבל יותר מעצם הזיגזג, הטעות של גנץ הייתה העברת סדר היום מהחסינות המתקדמת בכנסת לשדה הנוח לליכוד: סיפוח הבקעה, דיל המאה ורכבת המנהיגים והמדינאים שהגיעה לכאן והחזירה את נתניהו לעמדה האהובה עליו, היכן שבאמת אין לו מתחרים – מדינאי-על שמג'נגל בין נשיאים, ראשי ממשלות ומלכים.

בכחול לבן הבינו שאת סוף השבוע הזה ימצה נתניהו עד תום. לחיצות ידיים, פוטו-אופ, קבלות פנים רשמיות ופגישות מדיניות חשובות. כל פריים ותמונה יועברו היישר לצוות הקמפיין של הליכוד, אבל גם סוף השבוע יחלוף. התנועה ברחובות ירושלים תחזור לסדרה. הדגלים המגוהצים במלונות היוקרה בעיר יאופסנו במחסן. במשרד החוץ יגלגלו את אחרוני השטיחים האדומים ובנתב"ג יחזרו לשגרה.

האורחים ימריאו חזרה לארצותיהם ונתניהו ינחת לכינוס המליאה שנקבע על ידי אדלשטיין, אחרי התלבטויות והיסוסים – ליום שלישי הקרוב. משם ייפתח המסלול הירוק להקמת ועדת הכנסת, ולו"ז הדיונים הצפוף והאינטנסיבי שפרסם אבי ניסנקורן, כדי להספיק לדחות את בקשת החסינות של נתניהו זמן סביר לפני הבחירות. בליכוד יש מי שמתכנן פיליבסטר כדי שהדיונים יימשכו עד אין קץ, אבל גם התרחיש הזה לא ממש רע לכחול לבן. השאלה אם החסינות תוסר לבסוף היא משנית, העיקר שהנושא לא יירד לרגע מסדר היום עד הבחירות.

החושד המיידי

פרט לחשש של נתניהו מניסיונותיו של גנץ למשוך אליו מצביעי ימין, במעון ראש הממשלה בבלפור מתמקדים דווקא בתרחיש אחר - נדידת אצבעות מגוש הימין לאחר הבחירות. גם אם גנץ לא יצליח לנייד מספיק קולות מגוש לגוש, בנט ושקד תמיד היו ותמיד יהיו חשודים בעיני נתניהו. אין מזימה או פוטש שהוא אינו מייחס להם, והשבוע צורף למועדון המכובד גם בצלאל סמוטריץ'. מאז שיו"ר האיחוד הלאומי חבר לימין החדש נתניהו חושד שמשולש בנט-שקד-סמוטריץ' כבר סיכם על אפשרות של עריקה למחנה גנץ במקרה שהימין לא ינצח, תמורת שימור מעמדם כשרי ביטחון, המשפטים והתחבורה. נתניהו מנופף בתרחיש הזה בדאגה ובאזהרה, כאילו הוא עצמו לא הסביר לציבור הישראלי שממשלת אחדות היא צו השעה, ואף הציע לגנץ רוטציה בראשות הממשלה תמורת חמישה חודשי כהונה ראשונים.

ההתעקשות של בנט להשאיר את בן גביר בחוץ, וההסכמה השקטה אך הנלהבת של סמוטריץ' עם נטישת עוצמה יהודית, רק מחזקים את החשד שלו שבנט פשוט לא רצה את המשקולת של איתמר בן גביר על הכתפיים כשיבוא לנהל משא ומתן עם כחול לבן. באחת הישיבות הסגורות עם יועציו, נתניהו עבר בקול על שמותיהם של חברי העשירייה הפותחת של ימינה. מלבד הרב רפי פרץ ונציגתו במקום השמיני שרה ב"ק, כולם חשודים בעיניו. מתן כהנא איש של בנט, אופיר סופיר ילך אחרי סמוטריץ', ועידית סילמן גם סומנה: "אם היא בגדה בפרץ, היא תבגוד גם בי".

הרב פרץ עצמו הוזמן לישיבת תנחומים ראשונה אחרי שנתניהו אנס אותו להפר את ההסכם עם בן גביר, ובה הבטיח לו ראש הממשלה שידאג לו למינוי אישי כשר חינוך, גם אם יודח בפריימריז שייערכו בבית היהודי. לפגישה נוספת בין השנים הוזמנה גם שרה ב"ק. אבל בבית היהודי למדו ולימדו את כולם שהבטחות של פוליטיקאים הן לא משהו שאפשר להסתמך עליו.

פרט לנדידה שמאלה, נתניהו מוטרד גם מהדימום ימינה, אל עוצמה יהודית. באופן אבסורדי, מי שמסוגל לבלום את המעבר לכחול לבן הוא דווקא בנט, ומי שיכול אולי לחסום את אובדן הקולות לעוצמה הוא נתניהו. מצביעי עוצמה ממילא כבר לא מסוגלים להצביע ימינה. לא לבנט שהטיל את הווטו על בן גביר, לא לסמוטריץ' שגיבה אותו ולא לפרץ שבגד בו. הם גם לא מסוגלים לשמוע הטפות מוסר על אחריות גושית ממי שסירב להכניס אותם למועדון. רק לחץ מנתניהו יכול להוריד את בן גביר מהתמודדות, אם בכלל, וזה תמורת תשלום ממשי במזומן ולא הבטחות כלליות באשראי. כדי שזה יקרה, נתניהו צריך להפנות את הריכוז והאנרגיה מהחשדות והבדיקות בתוך הגוש למאמץ אמיתי להגדיל אותו.

לתגובות: [email protected]