העיסוק המחודש בהחלתה המיידית של ריבונות ישראל בבקעת הירדן הוא קודם כול תרגיל פוליטי מוצלח שהוביל שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'.
אנשי כחול לבן כפו כינוס של מליאת הכנסת ביום שלישי הקרוב, כדי להחליט על הקמת ועדה מיוחדת שתקיים דיונים צפופים וארוכים על הסרת חסינותו של ראש הממשלה. יותר משנועדה הקמת הוועדה להשיג בפועל את הסרת החסינות, מטרתה היותר חשובה היא להחזיק במרכז סדר היום את האישומים נגד נתניהו, שהם הקלף העיקרי של כחול לבן והשמאל במערכת הבחירות.
מצע מגובש ברור ומוסכם הרי אין לכחול לבן, וגם לא מועמד בעל כישורים שיכולים להתחרות באלה של נתניהו. הדבק המחבר בין צבי האוזר, יועז הנדל ובוגי יעלון מימין ובין עפר שלח ויעל גרמן משמאל הוא רק ההתנגדות האישית העזה לנתניהו. היוזמה הנגדית של הקואליציה, לנצל את כינוס הכנסת המיוחד כדי לקיים דיון והצבעה גם על החלת הריבונות בבקעת הירדן, מעמידה במבחן קשה את החיבור בין מרכיבי כחול לבן. מיד עם צאתה לדרך, הטילה היוזמה בלבול וחשפה בקיעים בשורות גייסותיו של בני גנץ. בנוסף לכך, סוגיית החלת הריבונות השתלטה, לפחות זמנית, על סדר היום הציבורי ודחקה הצידה את העיסוק בחסינות נתניהו.
אם אכן ימשיך נתניהו לקדם את המהלך האמיץ הזה, יעביר את החלת הריבונות בממשלה ואחר כך יביא אותה לאישור הכנסת, למפלגת כחול לבן צפויה מבוכה רבה. רוב מוחלט בקרב הציבור בישראל רואה בבקעת הירדן חלק בלתי נפרד מישראל ותומך בהחלת הריבונות עליה. אם בני גנץ וחבריו יתנגדו להחלת הריבונות או יתחמקו מלתמוך בה – המאמץ שלהם לתייג את עצמם כמפלגת מרכז הנוטה ימינה יספוג מכה תדמיתית קשה. אבל גם אם יתמכו בהחלת הריבונות, הם עדיין ייתפסו כמי שנגררו אחרי מהלך שייזקף בעיקר לזכות נתניהו והגוש הלאומי-דתי.
אין לזלזל בחשיבות החלת הריבונות כמהלך פוליטי, אבל חשובה הרבה יותר משמעותה הערכית, הציונית והביטחונית. ראוי היה שנתניהו יקיים את הבטחתו ערב הבחירות ויקדם את המהלך מסיבות מהותיות, בלי קשר לאינטרס פוליטי ואלקטורלי.
אבל אם לא זכינו שהמצווה תיעשה לשמה אז נסתפק גם בשלא לשמה, העיקר שתיעשה. בין אם ימשיך בכהונתו לאחר הבחירות ובין אם ייאלץ לפרוש, מתבקש מאוד שבביוגרפיה של מנהיג המחנה הלאומי שזכה לכהונה הארוכה ביותר כראש ממשלה יירשם לזכותו צעד היסטורי ציוני שכזה. החלת ריבונות ישראל בבקעת הירדן לא רק תוסיף חבל ארץ גדול ובעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה לשטחה של מדינת ישראל. היא גם תבטיח שכל ישות מדינית פלשתינית תישאר מובלעת בתוך שטחה הריבוני של ישראל. יתרה מזאת, קרוב לוודאי שסיפוח הבקעה ישים קץ לחזון הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית.
אנו נמצאים בשעת כושר מיוחדת של קיפאון מדיני רב שנים מול הפלשתינים, שמאפשר ומזמין צעדים חד-צדדיים. מעבר לים מכהן ממשל אמריקני אוהד שלא היה כמותו וספק אם יהיה. האם ראש הממשלה נתניהו חש את משק כנפי ההיסטוריה? האם יידע לנצל את ההזדמנות המיוחדת שנפלה בחלקו להטביע את חותמו בהיסטוריה בהחלטה ציונית אמיצה, החלטה שתגרום לו להיזכר לצידם של דוד בן גוריון שהחיל את ריבונות ישראל על ירושלים ומנחם בגין שהחיל את ריבונותנו ברמת הגולן?
תהליך רע, תוצאה טובה
1
בסופו של דבר, למרות חסרונותיה שיצוינו בהמשך, העשירייה הראשונה של רשימת ימינה לכנסת נראית לא רע. אפילו טוב. היא מגוונת למדי בין חרד"לים וליברלים, אנשי העיר ואנשי התיישבות ופריפריה, גברים ונשים. ברביעיית הצמרת שלה נמצאים שלושת הפוליטיקאים המיומנים ביותר שהפוליטיקה הציונית-דתית מחזיקה כיום בשורותיה – נפתלי בנט, איילת שקד ובצלאל סמוטריץ'. הם נמצאים בפוליטיקה שנים לא רבות, אבל כבר הספיקו לצבור אהדה ולאסוף קבלות על עשייה. הם הוכיחו כישורים גם בצבירת כוח פוליטי וגם בעשיית שימוש בו למען המטרות שלשמן נבחרו. הם לא חפים משגיאות, חלקן אפילו קשות, אבל יודעים גם להפיק לקחים. ומה שהכי חשוב – השלושה יודעים לקיים ביניהם שיתוף פעולה פורה ויעיל.
לא נעשה הנחות ונזכיר גם את החסרונות, ובעיקר את השניים שחסרים ברשימה: איתמר בן גביר ומוטי יוגב. פסילתו של איתמר בן גביר על ידי נפתלי בנט היא טעות מוסרית ואולי גם טעות פוליטית שעלולה לעלות במחיר כבד. דחיקתו של מוטי יוגב ממקומו כמספר 2 בבית היהודי, שהוציאה אותו מחוץ לעשירייה הראשונה של רשימת ימינה המאוחדת, היא המחשה לדרך העקלקלה והפגומה שבה מתנהלים העניינים בימים אלו במפלגת הבית היהודי. לא מיותר להעיר גם שמיקומה של אורית סטרוק במקום האחרון בעשירייה אינו תואם את ניסיונה ואת כישוריה המוערכים והמוכחים, ואת האהדה הרבה שהיא מקבלת בסקרים פוליטיים מגזריים.
2
בסופו של דבר הרכב הרשימה הוא סביר, אפילו טוב. אז התוצאה טובה, אבל הדרך, אוי, הדרך. כמו תבשיל שריחו וטעמו טובים ומראהו נאה, אבל מי שהיה במטבח וראה כיצד הכינו אותו לא ימהר לטעום ממנו. הציונות הדתית הפוליטית, אם חפצת חיים היא, חייבת לפעול בהקדם ולוודא שמראות כאלה לא יחזרו. כדי שזה יקרה, הכרחי לשים קץ לפיצול הממאיר ולאחד בין המפלגות השונות - לכל הפחות בין האיחוד הלאומי לבית היהודי. גם את בן גביר נכון לצרף, אם הוא יוותר על קיומה של עוצמה יהודית כמפלגה נפרדת. הכרחי גם לחדש את הקשר עם הציבור הרחב ולחזור לתהליכי בחירה דמוקרטיים – או בפריימריז או בגוף בוחר מחודש המורכב מנציגים שהציבור בחר בהם.
יש מי שמיהרו להכריז, מתוך כעס על התנהלותם של חלק מהפוליטיקאים בציונות הדתית, שהם יצביעו לכל רשימה אחרת – רק לא לימינה. אבל הכעס הוא יועץ רע, ואסור לאפשר לו להשתלט על החלטות חשובות. גם אחרי כל מה שראינו לאחרונה, בהרבה היבטים המצב בפוליטיקה הציונית-דתית טוב לאין ערוך מזה שבמפלגות אחרות. בציונות הדתית אין מנהיגים וח"כים שנמצאים בחקירות, ובטח לא כאלה שכבר הוחלט להגיש נגדם כתב אישום.
פוליטיקה אינטרסנטית, מלוכלכת וקטנונית יש בליכוד לא פחות משיש אצלנו. יחסיו האישיים העכורים של יו"ר הליכוד עם אנשים שהיו פעם עוזריו הקרובים ביותר – מאביגדור ליברמן דרך סער האוזר והנדל ועד בנט ושקד – לא מלמדים על פחות קטנוניות מזו שאפשר למצוא אצל חלק מאנשינו. בכל המפלגות אנשים דואגים קודם כול לכיסא שלהם בלי כל בושה, אצלנו לפחות מתביישים בזה קצת. דמוקרטיה לא הייתה אצלנו הפעם, אבל גם לא בכחול לבן, אצל ליברמן או במפלגות החרדיות. בפוליטיקה אתה בוחר מתוך המצאי הקיים במי שהכי קרוב לערכים ולמטרות שלך ויודע כיצד לקדם אותם. הם צריכים להיות הגונים, אבל לא הגיוני להעדיף אחרים על פניהם כעונש על כך שהם לא מושלמים.
3
למפלגת עוצמה יהודית נעשה עוול מסוים, גם בהטלת הווטו על שיתופו של איתמר בן גביר ברשימה המאוחדת וגם בהפרת ההסכם עמה על ידי הבית היהודי. אבל בסופו של דבר אתה לא בוחר במפלגה רק משום שנעשה לה עוול. את הכוח הפוליטי המגולם בפתק ההצבעה שלך אתה נותן למי שישתמש בו כדי לקדם את הערכים והאינטרסים שלך בכנסת ובממשלה. רשימה שלא עוברת את אחוז החסימה בוודאי אינה מסוגלת לכך. יש הרבה דרכים למחות על עוול, לא חייבים לעשות את זה דווקא בדרך שזורקת לפח מנדטים יקרים.
יש לומר את האמת שלמרות תחושת הפגיעה של בן גביר וחבריו, במידה לא מועטה הם הביאו על עצמם את המציאות הזאת. הם ידעו שהרב רפי פרץ נתפס אפילו בתוך מפלגתו כלא כשיר להנהגה. והם בחרו לנצל את רצונו לחמוק מהתמודדות דמוקרטית כדי לחתום איתו ברית אינטרסנטים לשדרוג עצמי שלהם ושלו, על חשבון מעמדם של האיחוד הלאומי ומנהיגו בצלאל סמוטריץ'. הם רק שכחו שאי אפשר לעשות קנוניה על חשבון מי שאינך יכול בלעדיו.
הם התרברבו בשחמט הפוליטי שעשו לסמוטריץ', ולבסוף נוכחו לדעת שיש באמתחתו מהלכים לא פחות מתוחכמים משלהם. ההסכם עוקף הדמוקרטיה שכרתו פגע לא רק באיחוד הלאומי, אלא גם ובעיקר בסיכוייה של רשימה מחודשת של איחוד מפלגות הימין לזכות בתמיכת הציבור ולעבור את אחוז החסימה. בכך הם דחפו את סמוטריץ' למצוא לעצמו קרקע בטוחה יותר בחיבור עם בנט, והסוף העגום ידוע. אילו היה בן גביר מסתפק במקום בטוח ברביעייה הראשונה ולא ממהר לכרות ברית עם אחד הצדדים על חשבון השני, הוא היה מבטיח, קרוב לוודאי, את מקומו בכנסת ה-23.
בן גביר יכול לתת לרגשות הזעם והנקם להוביל אותו ולבזבז שוב עשרות אלפי קולות. ייתכן שבגלל איבוד מנדט או שניים מגוש הימין בדרך זאת, גנץ יוכל להשיג רוב יהודי ולהרכיב ממשלת מיעוט בתמיכת ליברמן, בלי שיזדקק לקולות הערבים. הצלחת האסטרטגיה הזאת (שמוסברת בהרחבה בטורו של יאיר שרקי השבוע) תלויה בהעברת שני מנדטים בלבד מגוש הימין לגוש השמאל.
יש לקוות שגם בן גביר לא רוצה להיות אשם בכך, ומחפש שיושיטו לו סולם לרדת מהעץ. כדאי שקואליציית נתניהו תקיים איתו דיון פתוח שבו הוא יישאל לתמורה האידיאולוגית שהוא דורש. זו יכולה להיות, למשל, תוספת משמעותית להתיישבות בחברון, הנגשת מערת המכפלה, פינוי חאן אל-אחמר וכדומה. לכל תמורה כזאת חייבת להצטרף גם הורדת אחוז החסימה לשני מנדטים. אם בן גביר היה דורש ומקבל זאת בתמורה להסרת מועמדותו בסיבוב הקודם, הוא לא היה תלוי הפעם באף אחד, וכל הסאגה הזאת של החבירה הכושלת בין המפלגות הייתה נחסכת מאיתנו.
לתגובות: [email protected]