ד"ר שפרה מישלוב
ד"ר שפרה מישלובצילום: עופר עמרם

בישראל ובעולם קיימים ארגונים ותנועות המעלים על נס את חשיבות הדאגה לזכויות אדם, ובהן הזכות לשוויון, קיום בכבוד, חופש העיסוק ועוד מגוון רחב של זכויות. נהוג לייחס לשמאל החילוני את ההתמקדות בהגנה על זכויות אלה, ואת המהפיכה הצרפתית שחרתה על דגלה את ערכי החירות, השוויון והאחווה כמקור לעיסוק הנרחב בהן במאות השנים האחרונות. בימים אלהש, בהם התסיסה הפוליטית בישראל לא חדלה מלהירגע, ובין השאר עולות שוב סוגיות אלה כעומדות בבסיס מחלוקות עקרוניות שונות, דומה שראוי לעמוד על שורשיה הרוחניים של הנטייה להיטיב לאחר ולדאוג לרווחתו ועל אופני יישומה המיטביים.

גמילות חסדים

במסורת היהודית נתינה לזולת מבוטאת במונח גמילות חסדים. מסכת אבות מוסרת לנו שמועה מפי שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". בתנ"ך מופיעות בנפרד המילים "גומל" ו"חסד". יש המפרשים "גומל" במשמעותו הנפוצה גם בשפת ימינו: נותן בתגובה ובהתאם למעשיו של האדם. לעומתם, יש הסוברים כי "גומל" בלשון המקרא משמעו: נותן ללא תנאי ותלות במעשים.

"חסד" בלשון המקרא ועד ימינו, משמעו מעשה של טוב ונדיבות מבלי לצפות לתמורה. כך לדוגמה במקום הראשון שמונח זה מוזכר בתורה, מפנה אליעזר עבדו של אברהם בקשה כזו כלפי הקב"ה ולאחר מכן כלפי משפחת רבקה. משה רבנו חוזר ומדגיש בי"ג מידות של רחמים שוב ושוב את החסד במידותיו של הקב"ה. רש"י על המקום מפרש "ורב חסד" – "לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך". כלומר, גם כאן חסד משמעו נתינה ללא תמורה ולמי שמעשיו אינם בהכרח מצדיקים את מתן ההטבה.

מכאן שהביטוי המשולב "גומל חסדים" בא להדגיש נתינה לזולת בלי תנאי ובלי ציפייה לתמורה, או לחילופין מכיל בתוכו מורכבות של נתינה התלויה במעשי המקבל (גומל) יחד עם נתינה ללא קשר למעשי המקבל ולמתן לתמורה (חסד).

מידה זו מוזכרת ביחס לקב"ה גם בברכה הראשונה של תפילת העמידה (מגן אברהם) ושם הוסיפו חז"ל למטבע התפילה מילה נוספת, שנראית על פניה מיותרת – "גומל חסדים טובים". נראה שתוספת זו נועדה לחדד ולדייק את טיבה של מידת החסד וללמד על אופי הנתינה של הקב"ה לאדם. הוספת המילה "טובים", מלמדת שישנם חסדים טובים וישנם חסדים שאינם כאלה.

מה יכול להיות שלילי בחסד, בנתינה? כדי לענות על שאלה זו יש לבחון מה הן השלכותיה של הנתינה על המקבל. הנתינה אומנם משלימה למקבל דבר מה שהיה חסר לו, אך במקביל גם עשויה לפגום בו. כתוצאה מקבלת הטבה שלא עמל עליה ולא השיגה בזכות כוחותיו ומאמציו, הוא עלול להפוך לפסיבי, חלש ותלוי בנותן. לכך עשויות להתלוות גם תחושות של מבוכה וצער על חוסר ההדדיות בין הצדדים, ועל כך שאין למקבל מה לתת בתמורה. כך מסביר הרמח"ל מדוע ניתנה בחירה חופשית לאדם וצורך לעמול ולטרוח על מנת להשיג מעלה בעולם הזה: "ואומנם כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה ידע בחוכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא יישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר".

מכאן שאומנם הגדרתה היסודית של מידת החסד היא נתינה ללא תנאי וללא גבול, אבל חסד גדול יותר, טוב יותר, הוא חסד המשתף את המקבל בנתינה ומצריך גם אותו לתת משהו משלו, לעמול, להיות שותף. לא בהכרח משום שהנותן זקוק למקבל, אלא כדי להפוך את המקבל מפסיבי, זקוק וחלש, לאדם עצמאי שיכול לעזור לעצמו. חסד כזה לא מסתפק רק בנתינה והשלמת הדבר החסר, אלא גורם לשינוי מהותי המאפשר למקבל להתחזק, לגדול ולצמוח. מכאן שהחסד אינו בלתי גבולי, הוא צריך להיות "טוב" – מותאם לאדם המקבל אותו ומגדל אותו.

חסדי אבות

מידת החסד האלוקי מבטאת את הטוב האינסופי הבלתי מוגבל של הקב"ה, וגם בנו היא חושפת מידה את הצד האלוקי שבנו, את היותנו נותנים, משפיעים. לא מוגבלים רק לאינטרסים הצרים שלנו ולסיפוק צרכינו, אלא מסוגלים לצאת מעצמנו לטובת זולתנו. אדם שנותן לזולת הופך לפעיל, למי שבמוקד עולמו עומדת האכפתיות מסביבתו, משיפור העולם והובלתו לטוב – הוא מגלה את צלם האלוקים שבקרבו. אולם גם בהתגלמות מידה זו באדם, יש לשים לב לגבולות המחייבים כך שמידה זו תצא לפועל באופן שאכן ייטיב לזולת. לא תמיד נתינה ללא גבולות היא הדבר הנכון לנותן ולמקבל. לכן, לדוגמה, כאשר הרמב"ם מונה שמונה מדרגות לצדקה, הוא מציב בדרגה העליונה את זו המאפשרת למקבל להיות שותף להיחלצות מהעוני באמצעות מתן הלוואה שתאפשר לו לפתוח מחדש עסק או לעבוד במלאכה. כך הוא גם יוכל להיחלץ ממצוקתו לטווח ארוך.

ההבנה כי חסד צריך איזון וגבולות עולה כבר מהמשנה שבה פתחנו בשם רבי שמעון הצדיק. המשנה מבהירה לנו את מקומה של מידת החסד במכלול עבודת ה' של האדם, ומדגישה כי היא אינה עומדת בפני עצמה, וכדי שתופיע באופן טוב ונכון יש לצרף אליה ערכים נוספים - את התורה ואת העבודה. התורה היא ביטוי לאמת האלוקית – היא הכללים, הגבולות, שבאמצעותם החסד ניתן באופן נכון ומדויק למקבל. העבודה היא עבודת הקורבנות בבית המקדש, שעניינה השראת שכינה בתוכנו והעלאת כל מעשינו לשם שמיים. כדי שהחסד יהיה כזה שמקיים את העולם, חיוני שהוא ימומש לא רק כביטוי לטבע האדם כנותן, אלא מתוך רצון להגיע לדבקות אלוקית ולהיות צינור לחסד האלוקי השופע בעולם. קישור זה של החסד לעבודה מביא לכך שהחסדים לא ניתנים בפרץ רגשות חסר אחריות וחסר כיוון, אלא בשקילה מושכלת של טובת המקבל והעולם כולו.

הרב קוק מסביר באיגרת תקנ"ה הידועה כי בתקופה שבה ישראל חוזרים לארצם, זכות אבות כבר לא עומדת לנו, מאחר ורואים שמעשי הבנים אינם תואמים את מעשי האבות. בתקופה זו עומדת לנו ברית אבות הנובעת מחסדי אבות. חסדי האבות מבטאים את התאמתם והתאמת בניהם וזרעם אחריהם לסגולה הפנימית האלוקית שניטעה בהם שלא משתנה, ומכוחה לא תינתק הברית בינם ובין אלוקים עד עולם.

ייתכן שלכן דווקא בזמננו, עת קיבוץ גלויות ותקומת ישראל, יש נטייה, ובייחוד אצל מי שאינם מקבלים עליהם עול תורה מצוות, להיקשר ביותר למידת החסד. זאת כהיאחזות, גם אם לא מודעת, במה שנותר בנו מירושת האבות (חסדי אבות), וכך התקשרות לדבקות הפנימית של ישראל באלוקיהם, המצויה גם כאשר כלפי חוץ אינם נראים מקושרים. אולי זו הסיבה שבתקופתנו ישנה האדרה והתמקדות בזכויות האדם, גם על ידי יהודים שאינם קשורים למסורת. נטייה זו, על אף שהיא מביאה לתפיסתי לעיתים לתוצאות מעוותות שחסר בהן איזון בין ערכים שונים, הרי שבשורשה היא ביטוי לרצון להיקשר לנקודה העמוקה ביותר של הקשר והדמיון בין ישראל לאלוקיו – מה הוא גומל חסדים אף אנו גומלי חסדים. מה הוא חפץ להיטיב לעולם, אף אנו חפצים להיטיב לעולם.

ד"ר שפרה מישלוב היא מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן וחברת סגל ניהול והוראה בתוכנית הסטודנטים 'עוז וענווה' של מוסדות 'בני דוד'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)