סטנדרטים מגדריים כפולים
אפליית גברים תחת אצטלה של 'אפליה מתקנת' לנשים, וסטנדרטים כפולים על בסיס מגדר הם סימן ההיכר של הפמיניזם בן-ימינו.
במסגרת אידיאולוגיה זו, איכות החיים, ואף החיים עצמם, של גברים ובנים הינם פחותים ביחס לאלו של נשים ובנות. טענה זו עשויה בוודאי לעורר תמיהה ואף כעס בקרב רבים שכמוני התחנכו להאמין שאידיאולוגיה זו מקדמת ערכים של 'זכויות נשים' (כחלק מדאגתה הרחבה יותר ל'זכויות אדם') ושל 'שוויון מגדרי', וזאת תוך כדי מאבק באפליות ובחסמים סקסיסטיים. ואולם, למען האמת היא אינה מקדמת כיום 'שוויון מגדרי' או 'זכויות נשים'.
בשמה מקודמת כיום תיאוריה ומדיניות מגדרית פלגנית ואנטי-שוויונית רדיקלית, ולהללו השפעה מזיקה בהקשרים חברתיים שונים, וברמות השונות של פרט, קהילה ומדינה.
הפמיניזם – 'הסקסיזם החדש'
הפמיניזם הרדיקלי באקדמיה ובתקשורת מפיץ בקרב קהל הצרכנים של ידע ומידע עכשווי תמונת מציאות מעוותת המלמדת אותנו לאמץ בדותות מגדריות סטיראוטיפיות ופוגעניות. גברים עוברים דמוניזציה כשהם מיוצגים קטגורית כ'אלימים', כ'מסוכנים מינית', כ'כובשים', כ'פריווילגים' וכ'נלעגים', בה בשעה שנשים עוברות אידיאליזציה כשהן מיוצגות קטגורית כ'תמימות', כ'רגישות', כ'מקדמות שלום', כ'בוגרות' וכ'קרבנות'.
תיאוריות אלה מחלחלות למערכות חברתיות שונות (חינוך, רווחה, משפט, צבא ותרבות) כשהן מקדמות ומנרמלות אפליית גברים גלויה מסוגים שונים (למשל, חוקי חזקת הגיל הרך, המזונות, הפנסיה וגיוס החובה לשירות קרבי, תביעה להמצאת אישור 'היעדר עבירות מין' במקומות תעסוקה שונים, נורמות חברתיות מפלות ותקנות 'אפליה מתקנת' מגוונות). באופן אירוני, הפמיניזם המזוהה כתנועת-נגד של שחרור מהסקסיזם המסורתי של ימים-עברו, הפך להיות 'לסקסיזם החדש'.
פמיניזם – 'האופיום של האינטלקטואלים'
תהליכי הפוליטיזציה באקדמיה, כמו גם גלגולה העכשווי של האידיאולוגיה הפמיניסטית, מאפשרים לתיאוריות פלגניות סקסיסטיות אלה להילמד באין מפריע וכמעט בלי שיהא אפשר לבחנן באופן ביקורתי. כך, חוקרים וחוקרות שלא חוסכים בחינה ביקורתית של אידיאולוגיות שונות (מימין ומשמאל) נאלמים דום ככל שדברים אמורים במה שמזוהה כפמיניזם. נדמה שהפמיניזם משמש כאופיום של האינטלקטואלים בני-ימינו, בדומה לתפקיד האופיאטי שמילא המארקסיזם לפנים, כפי שקבע הסוציולוג הנודע ריימון ארון.
בחסות פמיניזם שכזה נוצרה משטרת מחשבות, ספוגה במיזאנדריה (שנאת גברים באשר היותם גברים). על פי רוב מיזאנדריה זו מונכחת בגילויים מינוריים ודקים של הפחתת-ערך (של גבריות או גברים), כשגילוייה הבוטים נחשפים כשגילויי ההפחתה השגורים זוכים בביקורת. התהוותה באקדמיה תרבות של השתקה ושתיקה העושה שימוש מתמיד בהתקרבנות, בסקסיזם מיזאנדרי, בנתונים מוטים ומעוותים, ובשיסוי חברתי ואקדמי, וזאת תוך שימוש באיצטלה אידיאולוגית וטרמינולוגית של 'צדק', 'מוסר', 'מדע' ו'טבע', וכמובן 'שוויון מגדרי' ו-'זכויות אדם'.
המוחלשים של המחר
הטרגדיה היא שהן גברים והן נשים, ובפרט בני הדור הצעיר השותים בשקיקה את הרטוריקה המגדרית הפרוגרסיבית , נפגעים מאידיאולוגיה זו. הם לומדים לחשוש מבני המין השני. בנות לומדות שהן 'קרבנות הפטריארכיה' ולתעב גברים (כל גבר מסומן כנציגה של 'הפטריארכיה' עלי-אדמות).
בנים המפנימים את מסרי הפמיניזם לומדים לסלוד מבני מינם ומעצמם כמו גם לחשוש מהכוח הרב המוקנה בשם אידיאולוגיה זו לנשים. פגיעוּת פסיכולוגית כזו מתרגמת לפגיעה בקשרים בין-אישיים יציבים ולערעור של התא המשפחתי המסורתי.
זהו 'העולם החדש והמופלא' של פמיניזם 2020. אלו המבקשים לקדם 'שוויון 'ו'זכויות אדם' משחקים בלא משים לידי פוליטיקה של מגדר שבפועל מקדמת אי-שוויון, פוגעת בזכויות אדם, ומחבלת באפשרות לקיים קשרי משפחה יציבים. אלו המתחנכים היום תחת סיסמאות 'ההעצמה' שלה נעשים לאנשים המוחלשים של המחר.
הכותב הוא ד"ר קצ'רגין עופר לשעבר ראש החוג לאזרחות, לימודי דמוקרטיה וסוציולוגיה במכללת אורנים, מרצה בכיר וראש המרכז למחקר שוויון מגדרי, מכללת אורנים