פתרון הסכסוך בין היהודים לערבים על האדמה הזאת מחייב הכרעה כוחנית חד-משמעית בין הצדדים. כל הניסיונות האחרים לא צלחו, ובייחוד המאמצים שבהם תלינו את יהבנו על מתווכים למיניהם במי מאומות העולם. הפתרון חייב לבוא רק מהצד היהודי והצד הערבי בצוותא חדא, בלי התערבות חיצונית כלשהי. כל התוכניות מאז הצהרת בלפור ועד לטרום עסקת המאה של הממשל האמריקני הולידו חוסר תקווה לפתרון כלשהו.
הסיבות רבות ומגוונות, אך מעל כולן מתנוססת סיבה אחת עיקרית, והיא שהערבים אינם רוצים בקיומה של ישות ריבונית של יהודים במרחב הזה. הם יכולים לפחות להפריע מאוד לכל ניסיון להקים מדינה בעלת רוב יהודי בארץ הזאת ואפילו רק בחלק ממנה.
במאמרו "על קיר הברזל" כותב זאב ז'בוטינסקי: "ההזיה על כך שהם (הערבים) יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי – הזיה ילדותית זו נובעת אצל חובבי- הערבים שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות ברזל. הצגת דברים כזאת אין לה שום יסוד... כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה".
ריצת האמוק של ישראל לעבר פתרון הגיוני רק מעצימה את התקווה שיום יבוא ועל היהודים תימאס המציאות הבלתי נסבלת של קונפליקט מתמשך ובלתי פתיר שכזה. הניסיון של היהודים לגייס מדינות ומעצמות כשושבינים של פתרון הגיוני בחלוקת הארץ נוסה אינספור פעמים והעלה חרסים שבורים לרסיסים. דרך כלשהי לחלוקת הארץ מחייבת מינימום של רצון ערבי, שכאמור אינו קיים.
ההצעה האמריקנית האחרונה הקרויה עסקת המאה יכולה להתקיים אך ורק בכפייה על הערבים, שכמובן עלולה או עשויה להוביל למלחמת הכרעה סופית. אין בדל של סיכוי לפירוזה של רצועת עזה מנשק כשלא מצליחים בזה ביישובים הערביים שבשליטת מדינת ישראל. הערבים לא יסכימו מרצונם לכיתור מדינת פלשתין המפורזת בכוחות ישראליים, ולכן מדינה כזאת לא יכולה להתממש. כל הדיבורים על החלת ריבונות ביישובי יהודה והשומרון או בבקעת הירדן בהסכמת הערבים הם לא יותר מאשר עורבא פרח. ההיגיון המערבי אינו מסוגל לפגוש בהיגיון הערבי, ואין דרך ליישב הגיונות מתנגשים כאלה אלא בכפייה.