כמדי שנה, הסתיימה לה תקופת ההמתנה לתשובות מהישיבות התיכוניות, ורבים מתלמידי ח' מצאו את עצמם מאוכזבים ובוכים מול ההודעות השליליות שקיבלו.
מידי שנה חוזרת לה הקטסטרופה הזו, שתלמידים צעירים כל כך צריכים להתמודד עם מצבים שגם מבוגרים מתקשים לעמוד בהם.
חשבו לרגע, כיצד מרגיש תלמיד בכיתה ח', שבדור שלנו הוא ממש ילדון, עם העובדה שחבריו התקבלו לישיבות שרצו והוא לא התקבל לאף אחת מהן. מה הוא חושב על עצמו? איך הוא מעריך את עצמו? מה הוא חושב על המערכת שלנו? איך הוא יחזור למחרת לכיתה כשחבריו מתרברבים בתשובות החיוביות שקיבלו. כיצד יגייס כוחות להמשך למידה ולתפקוד מלא בבית הספר?
וגם ההורים מוצאים עצמם חסרי אונים ומתפלאים. מה נעשה עכשיו? היכן הבן ילמד?
אז בואו נעשה סדר בדברים:
אם ביקשנו את אחת הישיבות המבוקשות ביותר, היה עלינו לקחת בחשבון שהסיכוי שלנו קטן מאד להתקבל. איננו יודעים כיצד מכריעים מקבלי ההחלטות שם, ולעיתים גם תלמידים שעונים על כל הקריטריונים הלימודיים, רוחניים וחברתיים – לא מתקבלים. אם לא התקבלנו לאחת מהישיבות המבוקשות ביותר – זה דבר שהיה צפוי מראש.
ואם ביקשנו שתיים מהישיבות המבוקשות ביותר וזהו, היה עלינו לקחת בחשבון שעכשיו הסיכוי שלנו לקבל שתי תשובות שליליות די גבוה, כי לא ביקשנו ישיבה עם סף כניסה נמוך יותר.
כלומר, זה ודאי מאכזב, אך לא קרה לנו שום דבר שלא אמור לקרות לנו. הכל היה צפוי מראש. אם יש 60 מקומות וכ-350 מתמודדים, אז רק 1 מתוך 6 בערך מתקבל. בדיוק כפי שאיננו מתאכזבים כשלא זכינו בהגרלה של קוקה קולה. נכון שישיבה וקוקה קולה זה ממש לא דומה, אך החוקים הסטטיסטיים הפועלים על הפקקים, פועלים גם בישיבות.
ומה עכשיו?
להתחזק באמונה. בדיוק כפי שמצופה ממי שמחפש את המוסדות התורניים יותר. ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו. השגחה פרטית זה אומר שאם ה' בורא ליתוש כנפיים מדויקות כדי שיוכל לעוף, אז גם החיים שלנו מדויקים – ובמיוחד אותם דברים שלא בשליטתנו. אם אתם בכל זאת רוצים את הישיבה שלא קיבלה אתכם, תוכלו לפנות אליה ולערער. אם הם ראו בריאיון ובמבחן חוסר התאמה מוחלט, כנראה שתידחו שוב. אם לא, כנראה שתיכנסו להמתנה עד שהישיבה תדע מי מהמתקבלים השיב בחיוב ושילם דמי רצינות ואם נשאר מקום יפנו אליכם.
יש לשקול אם טוב לבן להגיע למקום שלא התקבל בו מההתחלה. תוכלו להפעיל פרוטקציה אם יש לכם איך. גם כאן יש לשקול האם טוב לילד להתקבל למקום בזכות אחרים ולא בזכות עצמו. להאמין ש95% מהחינוך זה הבית. ולכן לסמוך על עצמנו שהבן יהיה בסדר גם בישיבה האזורית או בכל ישיבה אחרת שלא חשבנו עליה כאפשרות ראשונה. נמשיך להיות איתו בקשר מצוין. נבוא לבקר אותו, נבוא ללמוד איתו ונזכיר לו כל הזמן "מאין באת" במסרונים יומיים ובחבילות מפנקות.
נפתח עין טובה כלפי הישיבה האזורית ונתמלא בתקווה שעדיין יש בה מקום בשבילנו. נחפש את המתנות החבויות דווקא בה. נשדר לבן שלנו ביטחון בישיבה הזו. נוכיח לו שהיא טובה אחרי עבודת שטח שתחשוף את מעלותיה ואת יכולתה למלא את הצרכים הלימודיים, החברתיים והרוחניים שלו. ואם אין מקום בישיבה האזורית, נפנה וניכנס להמתנה כנ"ל, ובינתיים מחפש ישיבה אחרת שגם עליה לא חשבנו בהתחלה.
ולהורים של תלמידי ז' דהשתא, אנא פקחו עיניים, זה המצב היום. הביקוש לישיבות התורניות יותר גדול מההיצע ותלמידים רבים נשארים בחוץ. מה ניתן לעשות? לחזק כמובן את הישיבות "הרגילות" והצדיקות שלקחו על עצמן לגדל ולטפח את התלמידים הפחות מחוברים ופחות חזקים לימודית. נקים "גרעינים תורניים" בישיבות הללו עם חבר'ה אידיאליסטים שמוכנים לבוא ולבנות ומתוך כל להיבנות.