מפוגג את דחף השיפוטיות. עבודת קיץ
מפוגג את דחף השיפוטיות. עבודת קיץמאת: ענת דומן. בהוצאת מודן

יפעת, גיבורת ספרה של ענת דומן, היא כל מה שרצינו להיות. בוגרת מוסדות לימוד יוקרתיים, מורה מוערכת לכיתה א', חריפה ומלאת נתינה. אלא שמסלול החיים השגרתי הזה הוא רק תפאורה נוצצת למסע מלא מהמורות ומפחי נפש, שאין בו סימני קריאה.

יפעת חוצה את גיל השלושים, וחתן לא נראה באופק. לכאורה יש כאן עוד היבט תרבותי על תופעת הרווקות המאוחרת, אשר מסוקרת בהרחבה בתרבות הפנים-מגזרית של הציונות הדתית. אלא שקריאה עקבית בספר 'עבודת קיץ' (הוצאת מודן) מגלה את ההפך הגמור. אם עד עכשיו התרגלנו לשיח כללי מדי על התופעה ולמבט כמעט אנתרופולוגי על הרווקים והרווקות, מגיעה דומן ומנסה לתקן את החטא הזה. הקורא נחשף לכל המועקות הנפשיות שחווה גיבורת הסיפור והוא שותף מלא למצבי הרוח המשתנים שלה.

הדחף הטבעי לשפוט אותה על אמירות או מעשים לא ראויים מתפוגג מאליו כאשר נחשפת התמונה האמיתית: יפעת ביקורתית כלפי עצמה בצורה חדה ולא מאוזנת, והסביבה הקרובה אליה מלבה את תכונת הנפש ההרסנית הזאת ומדגישה את עוצמת השבר שאיתו היא נאלצת להתמודד. המסע של יפעת אינו חף מטעויות. יש בו יהירות, קיבעון מחשבתי ואפילו תפיסה ילדותית, כאילו אנחנו מנהלים את החיים שלנו. אבל לצד זה ישנה אמת בהירה שצפה כל פעם מחדש. כאב הבדידות והצורך בעוגנים חברתיים, כאשר כולן נישאות מסביבך בזו אחר זו, יוצרים חריטה עמוקה בנפש ולא ניתנים לריפוי בקלות ובמחי יד. יפעת מבינה את זה, ומאפשרת לקורא ליטול חלק בתהליך ההתפכחות שלה ולבחון באמפתיה את העליות והמורדות שהיא חווה מול הוריה המתבגרים.

גם האמונה של גיבורת הסיפור עומדת למבחן, ואינה מוצגת באופן מסורתי כמנוע הצמיחה שלה מול האתגרים הרבים. הסביבה הדתית מתנהלת כקהילה על כל המשתמע מכך, וחיי הרווקות לא מאפשרים התמזגות מוחלטת עם הקודים החברתיים שמאמצים בחום (ולאו דווקא במכוון) זוגיות ותא משפחתי יציב. יפעת נקרעת בין הצורך להיות שייכת, כמעט בכל מחיר, לאותה תפיסת עולם שהייתה חלק ממנה עד לא מכבר ובין ההכרח למצוא בכוחות עצמה את המקום הייחודי לה בתוך אותה תבנית שמרנית.

ומילה אחרונה על יכולת הכתיבה הנהדרת של ענת דומן, שזהו ספר הביכורים שלה. השטף שבו נקראים הדיאלוגים בסיפור מציב רף איכותי ליוצרות דתיות מהמגזר, ומעמיד את 'עבודת קיץ' בשורה אחת עם יצירות הפרוזה הטובות שיצאו לאור בשנה האחרונה. ואולי זהו המסר האמיתי שעולה בסיום הקריאה: לפעמים צריך בסך הכול לנסות. השאר כבר יקרה מאליו.