קצב של אמא

המוזיקאית והיוצרת יעל קבסה סבורה שנשים דתיות יכולות לפרוץ אל קדמת הבמה, בלי שהאומנות תבוא על חשבון המשפחה.

עפרה לקס , י"ז באדר תש"פ

קצב של אמא-ערוץ 7
"אנחנו סוללות את הדרך ליוצרות הדתיות שיבואו אחרינו". יעל קבסה
צילום: שלומי יוסף

על הבמה שמונה נשים מתופפות ושרות. קסם של הרמוניה. מי שיעצום עיניים יוכל להפליג למחוזות רחוקים, אולי לישראל של ימי שיבת ציון.

המילים מילות פיוט עבריות, הקצב אפריקאי. נשות אנסמבל 'פעימה' מייחלות לגשם שיבוא ומהללות את אלוקים בשירה איכותית, מקצועית, מופלאה. מי שמובילה את האנסמבל כבר חמש שנים היא יעל קבסה. מוזיקאית, צלמת אירועים עד לפני חצי שנה, ובעיקר אמא.

קבענו ריאיון אחת על אחת בבית קפה. אבל כשנפגשנו גיליתי שיש לנו שותפה קטנה, הבת הצעירה ביותר במשפחת קבסה - שובי. "הזעיקו אותי מהמעון, היא לא מרגישה טוב", דיווחה האם המסורה ובזה הסתיימה ההתנצלות. שובי הייתה איתנו כל הפגישה, תופפה ואכלה וקצת הסתובבה. זה בדיוק הדגם שקבסה מחפשת למצוא ולהנחיל: מקצועיות בלתי מתפשרת וערכי זוגיות ובית שבאים במקביל, וליתר דיוק: נמצאים מעל הכול.

"אמאל'ה, את מתופפת?"

קבסה (40) עשתה דרך ארוכה אל המוזיקה המקצועית. דרך עצמאית של ניסוי ותעייה. היא גדלה בקריית הישיבה בשעלבים, הרביעית מבין תשעה ילדים. אביה הוא רב ולימד בישיבה ובכולל. "גרנו במקום מאוד סגור ואני הייתי ילדה דעתנית ומרדנית. המפגש הראשון שלי עם מוזיקה היה אצל המורה בקיבוץ. בכל פעם שהיא תיארה לי יצירה, זה היה נשמע לי כמו ארץ רחוקה". אצל המורה היא למדה חליל, חליל אלט ורק אחר כך איפשרה המורה ללמוד פסנתר. קבסה למדה אבל לא התאמנה. "באופן כללי התנערתי מכל מחויבות". בכיתה ח', כמו רבים בגיל הזה, היא גילתה את הגיטרה "בשביל הקומזיץ". היא למדה אצל יאיר כלב, שאז עוד לא היה רב, אלא עשה את צעדיו הראשונים כחוזר בתשובה. "זה היה אוצר".

את שנות התיכון עשתה באולפנת הרב בהר"ן, לרוב בשיטוט מחוץ לכיתות. "לא ידעתי שהמורים יהיו שכנים שלי בחיי הבוגרים", היא מחייכת. באולפנה היא המשיכה לנגן ולהכיר כלים חדשים. לתופים הגיעה לגמרי במקרה. "חברות אמרו: בואו נעשה תזמורת. היו כבר שתי נשפניות ואחת שניגנה על קלידים. אמרתי: יאללה מגניב, מה חסר לכן, מתופפת? אני אתופף". היא מצאה מישהו שילמד אותה לתופף בכפר אליהו, מקום משכנה של האולפנה, ואת התופים קנתה בכסף שחסכה מעבודת מלצרות. "התחלנו להתאמן, בפורים עשינו הרקדה. ראש האולפנה, הרב נוימן, פרגן". היא הייתה מאוד מרוצה מהלהקה הקטנה שלהן, אבל כשפגשה את המורה לתופים הוא צינן את ההתלהבות. "הוא אמר: שמעתי אתכן. זה היה זוועה". המורה לקח אותן לאחיו שמנגן בלהקת חתונות. האח הסביר מהו הרכב ואיך מנגנים יחד. "זאת הייתה ההשכלה המוזיקלית הכי נרחבת שרכשתי".

למרבה הפלא, עם כל החובבנות, הלהקה הזאת, שבשלב מסוים נקראה 'הללי', החזיקה מעמד כחמש שנים. הן הופיעו באולפנה שלהן בכל הזדמנות, באולפנות אחרות ואפילו במדרשות שנולדו באותן שנים. באותה תקופה לא היו הרכבים מוזיקליים של נשים, והן מילאו את הוואקום לבדן.

בגיל 21 החלה קבסה לשתף פעולה עם אודהליה ברלין. "אחרי תקופה אודהליה אמרה לי: אני רוצה להקים הרכב נשים יוצרות. הקמנו את 'תפילת הדרך', לא היה דבר כזה קודם. מילאנו אולמות חודש אחרי חודש. את הצוללת הצהובה, את בית אבי חי. זה היה מאוד לא רגיל ומאוד חזק. הופענו כמה שנים, הוצאנו דיסק. אבל בכל זאת, בשנים האלה הייתי מאוד רחוקה ממודעות עסקית ואומנותית. פשוט באתי וניגנתי".

למה?

"לא העזתי לעשות את זה אחרת, וגם הסביבה לא ראתה את זה כדבר רציני. כולם ראו את זה כשעשוע. מנגנת? הו, זה נחמד. אצל בחורים שיצאתי איתם התיפוף שלי נתפס כמו 'אימאל'ה, את מתופפת?'", היא נכנסת לדמות הבחור המבוהל. "או-אה, את מתופפת!", עכשיו היא דמות הבחור המתלהב. "לא ידעתי איך לאכול את הדבר הזה. היום זה עדיין חריג, אבל אז? זה לא צנוע, לא נשי, לא ביתי, לא אימהי".

התגובות הובילו אותה ללמוד עיצוב גרפי במכללת אמונה. מקצוע שהוא יותר נשי, ביתי ואימהי. את שתי האופציות ללימודי מוזיקה שעמדו בפניה היא פסלה. במכללה בירושלים לא אהבה את מגמת הלימודים ואת האווירה הסגורה, ובית ספר רימון היה לה רחוק מדי מבחינה מנטלית. "פחדתי, ידעתי שאני יכולה לאבד שם הרבה. אפילו לא ידעתי מה. הגעתי מהכפר, ופתאום עם המוזיקה הגיע עולם כל כך מוחצן. לא היו לי כלים לזה. בדיעבד אני מאוד שמחה". את המוזיקה המקצועית היא פגשה כמעט עשור אחר כך, בגיל 30, כשהיא נשואה ואם לשלושה. הבכור פגוע.

"אנחנו לומדים כל כך הרבה דברים בזכותו". קבסה עם הבן יהונתן
צילום: עמנואל מימון

"לא מחליפה את השק שלי"

"הנכות של יהונתן היא לא הטייטל שלי. אני לא יוצאת עם האימהות המיוחדת לעולם. אני אומנם לא מסתירה, אבל זה לא יהיה הסינגל הראשון שאני אוציא. אולי השלישי או הרביעי". זוהי החלטה מושכלת, מודעת. "היא מאפשרת לי להבין שלכל אחד יש סיפור שאני לא תמיד רואה אותו. לכל אחד יש סיפור שהוא הולך איתו". וחוץ מזה, היא אומרת, "האימהות הולכת איתנו לכל מקום, רק שזו אימהות יותר מוקצנת".

יהונתן היה בריא לגמרי עד רגע הלידה. אבל אז, לא ברור למה, הוא נקלע למצוקה נשימתית. "הוא יצא כחול כמו זה", היא מצביעה על פיסת בד כחולה. הרבה מאוד מערכות בגופו נפגעו. הוא לא הולך, לא מדבר, סובל מפרכוסים ואפילפסיה ומוזן באמצעות צינור הזנה.

בימים הראשונים חייו היו תלויים מנגד. "האחות אמרה לי: אל תשאבי לו חלב, חבל". כשראש המחלקה הגיע לבשר לבני הזוג שהנה התינוק החל סוף סוף לתת שתן, ארבעה ימים אחרי הלידה, כשכבר היה מלא ברעלים, קבסה העירה לו שההודעה שלו לא מספיק חגיגית ועולצת. "הוא ענה לי 'לפעמים הפגיעה היא כל כך רחבה, שאני לא בטוח שזה כדאי'. במילים אחרות, אתם לא יודעים למה אתם נכנסים בכלל. לפעמים עדיף שהתינוק ימות". בני הזוג לא הבינו עד הסוף את האמירה הזאת ולא עיכלו את המצב שאליו נקלעו. היחס החם של צוות בית החולים בטיפול נמרץ יילודים זכור לה עד היום לטובה. יהונתן היה מאושפז במשך חודש שלם ואחריו היו ברית ופדיון הבן. חגיגה גדולה. האסימונים החלו ליפול אחר כך, בהדרגה. "הכול היה לי חדש וקשה. אבל חשבתי: בסדר, ילד ראשון. הוא היה צורח שעות ואני הייתי שואלת את אמא שלי: תגידי, זה נחשב שהוא בכיין?".

יום אחד הם הגיעו לבדיקת אולטרסאונד של המוח, והטכנאית אמרה להם שהיא צריכה להתייעץ על הממצאים עם הרופאים. "אז אמרתי ליוסי: יכול להיות שנולד לנו ילד פגוע? הוא אמר: יכול להיות, אבל את יודעת, יש אנשים שנולד להם ילד רגיל ויום אחד כשהוא יחצה את הכביש, הוא ייהפך בן רגע לפגוע. ואז קלטתי את השבריריות של החיים. את חושבת שהכול טוב ויש לך בעל וילדים, ופתאום זהו. ומאז אני מבינה כל רגע שהיום אני פה ומחר אני יכולה לא להיות. זה כל כך חזק. אני מבינה את זה בזכות יהונתן".

יהונתן, היום כמעט בן 14, לומד בבית הספר ונצואלה קלישר בתל אביב, בית ספר לילדים עם לקויות מורכבות. "בית ספר חילוני שמאלני, אנשים יפי נפש, אבל באמת. יש להם אמונה שלא ראיתי כמוה ואהבה שלא ראיתי כמוה. המפגש בינינו הוא במקום הכי ראשוני של להאמין שבתוך ילד שלא זז ולא מדבר קיים עולם שלם, ואנחנו נגיע אליו. הם ככה. ויש זמנים שהם מאמינים יותר ממני". רוב הילדים שהולכים לבית הספר הזה מרותקים לכיסא גלגלים, כמעט אף אחד איננו מדבר, אבל הדגל שהמקום נושא הוא התקשורת. "מבחינתם אין מצב שיהונתן לא יתקדם מהמקום שבו הוא נמצא כעת, גם אם אחרי שנה הוא רק יעשה 'אה'". ההתקדמות היא מינורית, כמעט בלתי נראית, ויש תחומים שבהם בעיקר שומרים שלא תהיה נסיגה. "אבל אנחנו לומדים כל כך הרבה דברים בזכותו".

אחד הדברים המרכזיים שקבסה למדה הוא להעריך את הקהילה ואת כוחה. כשיהונתן היה בן כמה חודשים היא עברה להתגורר עם הוריה. היא הייתה זקוקה לעזרה מתמדת כי יהונתן לא היה ישן יותר משעתיים-שלוש. "הכול היה קשה לו. היינו מחפשים את התנוחה שתהיה לו נוחה ואז משתדלים לא להשמיע קול. לפעמים אחותי הייתה אומרת לי: יאללה, אני במשמרת לילה, לכי לישון". אמה של קבסה ניסתה לשכנע אותה לעבור דירה לנוף איילון, קרוב אליהם, אבל היא נרתעה כי בדיוק מהמקום הזה, הסגור והעוטף, היא ברחה. היום היא מבינה כמה כוח ובריאות יש בקהילה. "אנחנו מחוברים לקהילה בעבותות, כי אנחנו נזקקים ואני מקווה שאנחנו גם נותנים. זה כל כך בסיס של צמיחה".

המערך שעוטף את משפחת קבסה באמת מעורר התפעלות. 40 מבוגרים בעלי עבודה ומשפחות, "האחת רופאת ילדים, השנייה מנהלת לשכת רווחה", מגיעים ליהונתן לפי מערכת קבועה. הם עושים לו פיזיותרפיה, מאכילים אותו, עובדים איתו על תקשורת ומוציאים אותו לטיול. "בתוך העיסוקים שלי בבית, עם הילדים האחרים, אני לא תמיד מצליחה להגיע אליו והוא לא ילד שתובע את זה. הוא יושב על הכיסא בשקט, וזה הכי קשה לי. הביקורים האלה גורמים לכך שהוא אהוב ורצוי, לוקחים אותו לטיול ואנשים אומרים לו שלום. המתנדבים נותנים לי רווחה שאין לי שום דרך אחרת להגיע אליה".

לא קל לדעת לקבל.

"זה קשה. עברתי עם זה הרבה. למדתי להגיד אין לי, אני חסרה. ואני רואה שכל פעם הקב"ה מקפיץ לי בעוד רמה", היא צוחקת, "אבל יהונתן הוא הראשון שפתח את זה. לאחרונה יוסי היה בחו"ל לשבועיים, ולי היו שלוש הופעות. הקהילה והמשפחה פשוט הקיפו אותנו ברמות שאין לתאר. אני לא רואה את עצמי עושה את זה אחרת".

קבסה מחויכת וצוחקת ומספרת על הדברים הטובים שגידול ילד מיוחד בונה בה, אבל יש נפילות, היא מודה. "ברור שיש. את בוכה אותן וממשיכה. אבל לא הייתי מחליפה את השק שלי. לכל אחד יש שק משלו. אין כזה דבר שתברח ממשהו שצריך לגרום לך לזוז. ואני זזתי לגמרי. כל העולם הפנימי שלי השתדרג מאז".

אחרי יהונתן יש לכם עוד שישה ילדים. אז מה, כל היריון הוא חרדה?

"ממש לא. להיריון השני הגעתי בידיעה ברורה שאת השק שלנו קיבלנו ועכשיו ה' פותח לנו. התאומים הקטנים שלנו היו השיא. הייתי מלאת הודיה על הדברים שכן יש לנו. יש לנו זוגיות מדהימה אחרי שנים שחיפשתי מישהו שלא ייבהל ממני. יש לי הורים ומשפחה, ויש את העובדה שאני בכלל יכולה ללדת. יש לי חברות שעוד לא התחתנו".

לא בתחרות עם כוכבות

כשיהונתן היה בן חמש ואחריו עוד שתי בנות, נפתח בית הספר הגבוה למוזיקה מזמור. קבסה החליטה ללכת. "חמש שנים הייתי רק איתו, חוץ מקצת צילומי אירועים שעשיתי. לקחתי אותו כפרויקט. הלכתי לכנסים, למדתי כל מיני דברים. אחרי חמש שנים אמרתי: אולי נעשה עוד דברים חוץ מהאימהות".

היא חשבה לקחת קורס או שניים במזמור ולא שיערה מה זה יעשה לה. "זה העיף אותי כמו שבחיים לא דמיינתי. קיבלתי את כל הטוב שבעולם מהמוזיקאים הכי טובים. שאלתי את עצמי: איפה כל זה היה עד עכשיו? איך הסתירו את זה ממני? זה מקום שחרת על דגלו מקצועיות. הגעתי לשם נשואה עם ילדים ובית, ואני יודעת שאם הייתי פוגשת את זה קודם הייתי עפה לגמרי. וזה קורה, אגב. מוזיקה היא עולם אינסופי".

רוב חברותיה של קבסה לקלידי הפסנתר במזמור היו במקום אחר לגמרי בחיים, וזה כאב לה. "רוב הזמן הלכתי שם ברגשי נחיתות. לא יכולתי להתמסר לזה בטוטאליות כמו שרציתי. ה' סידר שכשאפגוש את זה כמו שצריך, לא אהיה מסוגלת להתמסר. שנים הסתובבתי שם בעליבות כזאת. הדוסית, היולדת, שמופיעה רק לנשים. בחוץ יש עולם גדול אחותי, למי את דופקת חשבון? בטח שאני דופקת חשבון. אני בונה משהו, אני לא יכולה להרוס. היום אני יודעת שזה שמר עליי".

יש היום פריחה של היצירה הישראלית-יהודית בציבור הדתי בכל מיני ענפים. זה נפלא, אבל יש כאן גם סיכון. אומרים לתלמידות "תכבשו את העולם, אבל מה שמחכה להן בסוף זה לא העולם", לא במוזיקה או במחול או באומנות הבמה. אז אולי אנחנו מוכרים להן אשליות ומעמידים אותן בניסיון שמאוד קשה לצאת ממנו?

"זה מורכב, אבל אני מרגישה שזה מענה שאם לא נותנים אותו, אז או שאתה מאבד את הבנאדם או שאתה נשאר דל. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות דלים עכשיו. אנחנו צריכים לתת כלים לאור הזה".

קבסה מסכימה שיש מחירים, "אבל אין ואקום. אם אנחנו לא נהיה שם, יהיה שם משהו אחר. הציונות הדתית נותנת כל כך הרבה משקל לחינוך ותורה וערכים. תרבות היא המקום הכי טבעי לחבר את כל האידיאלים האלה. תראי כמה השפעה יכולה להיות לזמר. ברגע שהוא פותח לאנשים את הלב, כולם מקשיבים לו ולא משנה מה הוא יגיד. אתה מקבל מעמד כזה, שבזכותו אתה יכול להביא עולם תוכן שלם. דווקא בגלל זה יש חשיבות שיגיעו למקום הזה אנשים עם עולם ערכים שיש בו תורה וזוגיות ומשפחה".

לפעמים אני מרגישה שזה קצת ניסויים בבני אדם.

"אנחנו עושים ניסויים כי זה חלק מהדרך. אני לא יכולה להגיד לך בצורה חדה כך או אחרת, אני מרגישה שזו תנועה שחייבת לקרות".

הסיכון הזה, מרגישה קבסה, מכריח את המחנכים וגם את האומנים הדתיים לתת תשובות יותר עמוקות למודל שרוצים לבנות. "יש לנו רק את המודל של העולם שבחוץ. אבל האמת היא שאת יכולה להיות מוזיקאית פעילה ויוצרת בלי להיות סטארית שאין לה חיים חוץ מזה. אני לא שואפת להתחרות בכוכבות. יש לי את המחויבויות שלי. הן מעוגנות לאימהות וזוגיות והן שונות וקודמות".

ואולי זה פוגע באיכות של היצירה.

"של מה? לא של החומרים, אבל יכול להיות שבביצוע. יכול להיות שאת הכלים צריך לקבל מאנשים שמתמסרים לזה לגמרי, יכול להיות שצריך להתחיל להתמסר לזה מגיל מאוד צעיר, להטמיע את זה בכל סיטואציה שאפשר, לקפוץ אחורה בזמן ולהניח את המוזיקה במקום יותר טבעי ואותנטי. עולם הבמה מקצין מאוד הכול, כי אתה חושב ששם זה הדבר. אבל כשאתה מבין שאתה כלי, אז זה מקבל איזון. אני לא בלחץ, לא בתחרות. את עושה את הכי טוב שאת יכולה וכל הזמן מתקדמת".

מוזיקה זה לא רק הרקדה

לפני שמונה חודשים נסעתי למופע ברמת גן שנקרא 'יוצרות במה'. חיפוש האולם נמשך כמה דקות והסתיים כשגיליתי, עם עוד כמה נשים מחפשות, שמדובר באולם זעיר. כמה נשים יגיעו לכאן הערב? תהיתי, ואחרי חצי שעה הבנתי שטעיתי. האולם הקטן כאילו התרחב, כלומר הנשים הסכימו להצטופף מאוד והיו כאלה שלא נותר להן מקום. כולן באו לראות עשרה קטעי מופע: ספוקן וורד, שירה, נגינה ומשחק. קטעים מקוריים מיוצרות לא מוכרות. הקטעים היו מאוד איכותיים ועל האולם הילך קסם.

חמש נשים יזמו את האירוע. המובילה, בה"א הידיעה, היא שרון רוטר, ויחד איתה קבסה, שלומית פיינגולד, בלה גל-בוקובזה וחגית בן אברהם. "שרון מגיעה מהעולם החילוני לעולם דתי שבעצם אין בו תרבות של צריכת תרבות. אין בו שפה תרבותית ואין בו פתיחות. הכול מאוד פרקטי. מוזיקה משרתת את מה שצריך. בואי נעשה הרקדה באולפנה". אני מרימה גבה, מזכירה שהיום כבר יש ניצני שינוי. "זה משתנה, אבל מאוד לאט", היא מדייקת, "אנחנו לא הולכים להופעות ופסטיבלים. צריך ליצורד שפה תרבותית, לבוא למופע ולשמוע יצירה מקורית. לא רק לבוא ושזה יהיה לך פרקטי. לבוא בשביל לפתוח את הראש לשפה אומנותית. זה כמו לטייל במוזיאון. פתיחות לעוד כלים, לעוד סגנונות". אבל מעבר לכך, חיבור הנשים היוצרות היה עוצמתי: "שיתופיות. פרגון אמיתי של נשים. מין מעגל כזה".

המופע השני בסדרה התקיים חמישה חודשים אחר כך במקום גדול יותר, בית היוצר בתל אביב. הכרטיסים אזלו עוד לפני ערב המופע. כעת הן עובדות על מופע שלישי. "לכל אחת יש ניצן יצירתי שחבוי בה, וזה מחזיר את הכדור לכל אחת: תשירי. תשירי לילדים שלך, לשכנות ולחברות שלך. זה אור נורא חזק". ההיענות הרבה מגיעה לא רק מהקהל, אלא גם מהאומניות שמבקשות חשיפה. לקול הקורא הראשון הן קיבלו 130 פניות.

הופתעת ממספר הפניות?

"מאוד. ניהלתי אומנותית לא מעט אירועים, אבל החוזק של הדבר הזה מפתיע אותי. יש נשים שבשבילן זו הייתה מקפצה, ויש שהחליטו לשמור את זה קטן". אחת המטרות הייתה לתת במה לנשים שבחרו להופיע לנשים בלבד, כדי לדחוף אותן קדימה. לנשים כאלה יותר קשה, גם כי מראש קהל היעד מוגבל, אבל גם בגלל האולמות שלא מאוד רוצים אותן אצלם.

"פעימה, האנסמבל שלנו, מוציא סינגל. את יודעת כמה חיפשתי מקום להופעת השקה? לא סוגרים אירועים לנשים". היא רצתה למשל להעלות את המופע בצוללת הצהובה. המקום, שמתוקצב בין השאר על ידי העירייה, מאפשר לכל יוצר להעלות מופע, אלא אם הוא אישה שמופיעה לנשים. "המחירים שם שפויים וזו גם סביבה שהולמת את מה שאתה מביא. אבל הם לא סוגרים אולמות לנשים. הייתה תקופה שכן איפשרו את זה, אבל את מרגישה לא רצויה. אנחנו לא רוצים לראות כאן נשים עם בטן ומטפחת".

אבל קבסה בכל זאת נותנת זריקה של אופטימיות. "לפני ארבע שנים הופענו, אנסמבל פעימה, בפסטיבל פיוט מאוד גדול. לא איפשרו לנו להופיע במופע סגור רק בפני נשים. התייעצנו עם רב וקיבלנו היתר מיוחד להופיע בהופעת מקהלה. השנה כבר סגרו שם לאתי אנקרי מופע לנשים בלבד".

אחרי הפסטיבל ההוא, היא החליטה שלא תתחנן יותר למקום. "הרגשתי כמה אנחנו צריכים להגיד תודה שלמרות שאני דתייה נתנו לנו להופיע. החלטתי שאני לא מוכנה להידחק למקום שלא מכבד אותנו. שיבואו אליי".

אבל הם לא באים.

"שלא יבואו. אז אנחנו יוצרות את הבמות. זו דרך ארוכה. אנחנו סוללות את הדרך לאלה שיבואו אחרינו".

את לא הולכת לתבוע מקומות כמו זאפה למשל?

"יש קבוצת אומניות שהן על זה לגמרי. אבל אני לא במקום שאני יכולה לשרוף את עצמי על הדבר הזה". היא מעדיפה להשקיע את האנרגיה בהשמעת הקול.

לשיר בקצב של אפריקה

השמעת הקול של קבסה היא דרך אנסמבל פעימה. האנסמבל נולד במזמור כמין פרויקט סיום, שהיא לקחה אותו הלאה. זה התחיל בקורס שהיו בו תיפוף ושירי תפילה. "היינו כמו שבט. אני המראתי שם, ואחרי תקופה חשבתי שזה פשוט מטורף, שאני חייבת לעשות עם זה משהו. ואז יצרנו מופע שלקח לנו שנתיים להכין אותו. הלב שלי היה שם. הקונספט היה קבוצה גדולה, הרבה תופים, הרבה קולות, השתמשנו בטקסטים של פיוטים ועסקנו בדיאלוג בין המהות הנקבית והזכרית מפנימיות התורה, וגם להבדיל ביומיום הנשי". הן שילבו מחול והמחזה ועמלו על המופע במשך שנתיים. "בסוף יצא לנו מופע מאוד אומנותי אבל מאוד לא מתקשר עם הקהל. המבקרים אהבו. חילוניות שהיו שם עפו".

אבל הקהל הנשי הדתי פחות אהב, והיא החליטה שאת גבולות ההופעה בפני נשים בלבד היא לא עוברת, אז לא נשאר למי למכור. "זה היה מאוד כואב". מאז הן עברו שינוי. היום הן פחות נשים על הבמה, עדיין שומרות שזה יהיה מופע קצב ומוזיקת עולם, אבל המופע החדש הרבה יותר קומוניקטיבי. "זה עדיין לא מיינסטרים. יש לי פה שליחות לגרום לנשים לפתוח את הראש. זה חלק מקיבוץ הגלויות שלנו. אנחנו שרות הללויה בקצב של אפריקה".

בקרוב תוציא הלהקה כמה סינגלים מושקעים מאוד. הן תופענה במרכז חיבה ובגולה. "עשינו את זה בצורה הכי מקצועית. השקענו המון".

לאן את רוצה שפעימה תגיע?

"אני חושבת שיש לה פוטנציאל להגיע לחו"ל. פעם מאוד רציתי את זה, היום אני רואה מה קורה בבית אחרי שאני יוצאת להופעה בערב, אז לא צריך. אולי אחרי שיגדלו", היא צוחקת. אבל כן, הציבור הנשי הכללי הוא יעד וזה מתחיל לקרות. "אתה פשוט צריך שיהיה לך שם, ואז תעשה מה שתרצה".