דגל הציונות הדתית

עיקר החידוש בספרו של הרב אברהם וסרמן על 'דגל ירושלים' הוא ביצירת תעודת הזהות של הציונות הדתית ההולכת בדרכו של הראי"ה.

הרב ארל'ה הראל , ט"ז באדר תש"פ

הרב ארל'ה הראל
הרב ארל'ה הראל
צילום: עופר עמרם

ספר שעל כריכתו כותרת משולשת גורם לקורא להבין כי המחבר לא הסתפק בשם סתמי, אלא ראה לנכון לפרש אותו ולפתוח צוהר לתוכנו. ואכן, 'קורא לדגל – הראי"ה קוק ודגל ירושלים, האלטרנטיבה הנשכחת לתנועה הציונית', הוא בעל כותרת שמפתה את הקורא לעלעל בדפים כדי להבין מה פשר התנועה ההיא, מדוע נשכחה ומה הרלוונטיות שלה לימינו, שהרי 'קורא לדגל' הוא לשון הווה.

המחבר, הרב אברהם וסרמן, בוגר ישיבת מרכז הרב העוסק שנים רבות בתורתו של הראי"ה, כבר פרסם (יחד עם הרב איתם הנקין הי"ד) את הספר 'להכות שורש' אודות יחסי הראי"ה עם המתיישבים החילוניים. כמאמר העם, סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב. אלא שכעת זו כבר סנונית שנייה, ולפי הדמיון בכריכה, שמעוצבת יפהפה, נראה שהמחבר מתכוון לפתוח כאן ז'אנר חדש בלימוד כתבי הראי"ה – "שימוש תלמיד חכם", הגם שהרב זצ"ל כבר אינו בין החיים.

לומדי תורת הראי"ה פוגשים לפניהם ספרות רחבה מאוד, שנכתבה בהזדמנויות שונות ולאורך שנים רבות. המחבר לוקח את הקוראים למסע בזמן, וממקם את פרסומיו ומעשיו של הראי"ה – בהקשר לשיבת ציון של ימינו – לאורך ציר הזמן וההתרחשויות. כך אפשר להבין צעד אחר צעד למה התכוון, מה הייתה מטרתו, באיזה הקשר נאמרו הדברים ומה הייתה תגובת הסביבה אליהם. התמונה הפנורמית המתקבלת מרהיבה וססגונית, ובעיקר מולידה תובנות חדשות עמוקות ומשמעותיות אודות האידיאולוגיה הרוחנית של הראי"ה והדרכים שבהן פעל ללא הרף למימושה.

הספר נפתח במבט רחב אודות שורשיה התורניים של התנועה המעשית לשיבת ציון בדורות האחרונים, אשר ראשיתה בגר"א ותלמידיו (תוך שהוא נכנס לפולמוס באשר למטרת העלייה שלהם), וברבנים קלישר, גוטמכר, אלקלעי ומוהליבר. חידוש חשוב שנראה סמנטי אך מבטא תוכן עמוק הוא סירובו של המחבר לקרוא לרבנים אלו "מבשרי הציונות", כביכול הציונות עיקר והם רק מבשריה. הוא רואה בכך לא פחות מאשר "ניכוס מוטעה, שלא לומר מטעה" (עמ' 16 הערה 24).

בהסתמכו על דברי הראי"ה הוא מסביר כי הציונות החילונית אימצה רק את הצד הלאומי החיצוני, תוך שהיא שומטת את התוכן הקדושתי. לכן הוא כותב לאחיו כי עלינו "לחדש עכשיו את כל הרוחניות של חיבת ציון כמו שהייתה בשחר טל ילדותה כמו שהייתה באוצר הלב של הגר"צ קלישר... וסייעתם ז"ל טרם נשברו הכלים שלה, טרם נפל אורה בעמקי הרע" (שם, עמ' 37). כשהקים את 'דגל ירושלים' כתב לתלמידו הרב חרל"פ כי תפקידה של התנועה "להמתיק על ידי הוד קדושתה את מרירות החול אשר נסתבכה בהתנועה הציונית ולהציל את אור הקודש אשר בשם ציון מיד עושקיו כוח" (שם).

כאן יורשה לי להאיר ואף לבקר, שההתייחסות אל הגר"א ותלמידיו בלבד מציירת תמונה חלקית. עליית תלמידי הבעל שם טוב לארץ, שקדמה לעליית תלמידי הגר"א, ותורת הגאולה שבתורת החסידות היו רכיב משמעותי בעיצוב משנתו הציונית של הראי"ה, ואין כאן המקום להאריך בכך.

המחבר מביא מסמכים חדשים, שנמצאו בארכיון מרכוס כהן אשר בבית הרב, וכן תמונות חדשות ולא ידועות, אך עיקר החידוש הוא בשיבוץ המסמכים על ציר הזמן. תנועה זו, שהחלה לקרום עור וגידים ופתחה סניפים רבים באירופה, בארצות הברית ובירושלים (שם, פרק ה), הותקפה קשות בידי שלושה כוחות חזקים: התנועה הציונית, המזרחי ואגודת ישראל. לא ייפלא שלא הצליחה להתקיים יותר משנים ספורות.

אלא שבספר יש חידוש גם בקשר לכך. שתי מטרות מרכזיות היו בתנועה: הקמת הרבנות הראשית וישיבת מרכז הרב, ומטרה נוספת הייתה פרסום כתביו של הראי"ה. שלושתן התממשו, גם אם לא במלוא היקף החזון. היטיב לבטא זאת הרב מאיר בר אילן, שהיה מהמקורבים ביותר לראי"ה: "אף על פי ש'דגל ירושלים' הפסיקה את חייה הארגוניים, מגמתה האידיאלית נשארה חיה וקיימת בלב מחוללה ומיסדה... כל פעולותיו בשש עשרה שנות שבתו בירושלים... יש לראותן כתוצאה ישרה של התאמצויותיו, שהתחיל בהן עם ייסוד 'דגל ירושלים'" (עמ' 7).

לאומיות קוסמופוליטית

דומה כי מעל הכול, עיקר חידושו של ספר זה ביצירת תעודת הזהות של הציונות הדתית ההולכת בדרכו של הראי"ה. אכתוב זאת בקצרה, למרות שיש הרבה להאריך. לעיתים נדמה כי הציונות הדתית מוסיפה את הנופך התורני בלבד לתנועה הקיימת. או כלשונו של סבה של רעייתי, ר' נתן גרדי, ממקימי הפועל המזרחי, בביקורתו על המזרחי: "שאין תפקידו של המזרחי אלא רק להדביק מזוזות על פתחי אחרים" (עמ' 195). הספר כולו, ובייחוד הפרק "ציונות של מקדש" (כשם המאמר הראשון שכתב המחבר בנושא זה לפני עשרים שנה), מגדיר את נקודת המוצא והתוכן של הציונות הדתית בשונה מכל תנועה לאומית בעולם. הבסיס של המקדש – ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים – הוא ליבה של הלאומיות היהודית המקורית. זו שאינה דואגת לעצמה כשאר העמים, אלא באה להאיר את העולם כולו באורה של תורה.

הציונות אימצה אפוא את המושג הלאומי האירופי, ותנועת המזרחי הוסיפה ללאומיות זו את המשפט הידוע "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". תנועת דגל ירושלים, לעומת זאת, שואפת ללאומיות קוסמופוליטית. הגדרה מעין זו אכן נשמעת כמעט כאוקסימורון, אך זהו באמת אופיו של עם ישראל: "ישראל באומות – לב באיברים", כהגדרתו של ריה"ל (כוזרי, מאמר שני, אות לו). יותר מזה: כפי שהסביר הראי"ה (שמונה קבצים, קובץ ז, פסקה קסט), משל "לב באיברים" אינו מבטא אלא את הצד החיצוני שלנו. ואילו אליבא דאמת, "עם ישראל הוא נשמה בגוף העולם, מהות נבדלת ורוחנית המחיה את המציאות" (עמ' 90).

קשה לסקור במאמר אחד את שפע הנושאים שבספר מרתק זה. אציין במיוחד את שני נספחיו הקובעים ברכה לעצמם. האחד אודות מטרתה של הסנגוריה וגבולותיה – בירור חשוב ונדרש בכלל, והסבר למה שנראה כסתירה בהתנהלות הראי"ה בפרט. והשני – שראוי מאוד להרחיבו יותר – מבקר את התנהלות המחקר האקדמי (לא כולו, כמובן) בכתבי הראי"ה. לא אמנע מלהביא את שורותיו הראשונות, הנכונות כל כך והכואבות כל כך.

ככלל, אפשר להצביע על כמה תופעות בולטות במחקר האקדמי על כתבי הראי"ה:

א. התעלמות מידע רלוונטי אשר מיישב את מה שנראה כסתירה. מתוך כך נולדה "המצאת" רעיונות הנסתרים מתוך דברים שכתב הראי"ה בעצמו וידועים לכל מי שלומד בשיטתיות את כתביו (לדוגמה, ביחס לבניין המקדש והקרבת קורבנות, שיטתו ההלכתית ועוד).

ב. חיפוש סתירות אובססיבי כמעט בכתבי הראי"ה. זאת בעוד היישוב לסתירות-כביכול מצוי על השולחן, או שהסתירה אינה קיימת מעיקרה (לדוגמה, בעניין היחס לחילוניים, שיטת הפסיקה ההלכתית וחידוש הסנהדרין).

ג. מאמץ "לשחוט פרות קדושות" ולסתור את הידוע על אהבת ישראל שלו, תמיכתו במפעל הציוני, הקשר החזק בינו ובין המזרחי והפועל המזרחי ועוד. וזאת באמצעות חילוץ משפטים אחדים מתוך המכלול האדיר של כתביו, או הצגת מקרים בודדים מתוך מסכת חיים שלמה, התמקדות בהם והפיכתם לחזות הכול כמעט.

ד. ניסיון לדחוק את הראי"ה לתבנית "משיחית" או "לא ריאלית" על מנת להתנגח בממשיכי דרכו בפוליטיקה ובשדה החינוך מתוך ניסיון להציב "אלטרנטיבה שפויה וריאלית" (כפי שנהגו החוקרים שהפרידו בינו ובין הרב ריינס).

ה. אחיזה בתפיסה מפרידה ומפרקת, דה-קונסטרוקטיבית, שמטרתה להפריד בין חלקים מחוברים (לדוגמה, לגבי הקשר בין חובבי ציון לציונות, בין התפתחות היישוב היהודי לפני התנועה הציונית ובין ההתפתחות שבאה מתוך התנועה הציונית ועוד).

ו. בכיוון הפוך לגמרי מהסעיף הקודם – ניסיון לחבר באופן מאולץ בין נושאים שאינם קשורים אליבא דאמת ולהמציא תיאוריות (לדוגמה, בנוגע לשיטתו ההלכתית, יש המחברים אותה להשקפתו הציונית ומכוח זה מקשים עליה) (עמ' 337).

המחבר בקי במחקרים רבים המשולבים בספרו, וניכר כי הוא אוסף את החומרים לספר זה שנים רבות, כדבריו בהקדמה. קוראי הספר ימתינו מן הסתם לספר נוסף בז'אנר החשוב הזה.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)