בשאלה הכבדה ביותר שמרחפת מעל המערכת הפוליטית - האם יהיו בחירות רביעיות - נתניהו ויריביו הימרו באופן הפוך. כחול לבן וליברמן חשפו את קלפיהם באופן שלא יאפשר להם לשוב לקלפי בלי להינזק אלקטורלית.
אלו שנשבעו שלא יקימו ממשלה בתמיכת המשותפת, הזדרזו לרקום איתה מהלכים פוליטיים בפומבי, מתוך הערכה פזיזה שבחירות נוספות לא יהיו. לאחר שחשפו את עצמם, הם גם יעשו הכל כדי למנוע אותן. לעומתם נתניהו, שאולי חגג מוקדם מדי בליל הבחירות, חזר לניהול זהיר ושומר על משמעת קמפיין הדוקה. בזמן שגנץ וליברמן מכוונים לשחקנים הפוליטיים, נתניהו מכוון אל הציבור. כשהם מרימים טלפונים לטיבי ועודה, הוא קונה שטחי פרסום באיילון.
גנץ, לפיד ויעלון לקחו סיכון ענק כשיצאו באופן פומבי למהלך של הקמת ממשלה עם המשותפת, בלי לדעת האם הם מסוגלים להשלים אותו. אפילו מעבר זריז על רשימת "בלוק ה-62" היה חושף מיד שאין בלוק ואין 62. האוזר והנדל סופגים את האש, אבל יש עוד כמה וכמה חברים בכחול לבן שנהנים בחשאי ממאבקם. אשכנזי שותק, ולא במקרה. גם הפצצה שהטילה אורלי לוי הייתה צפויה. לוי רשומה כמפלגה נפרדת, ויכולה לארוז את מטלטליה ולנדוד לכל ממשלה בלי לספוג סנקציות. את שני הצירים של דיל אנטי-ביבי, ליברמן וגנץ, היא מתעבת באופן קשה. את הראשון נטשה בזעם, השני נטש אותה לריצה עצמאית ערב בחירות אפריל.
גנץ שם את כל יהבו על השבוע הבא: קיווה לקבל את המנדט מהנשיא בהמלצת ליברמן והמשותפת ביום ראשון, למנות את מאיר כהן ליו"ר כנסת עם השבעת הכנסת ביום שני, ובחסות האפקט התודעתי של פתיחת משפט נתניהו ביום שלישי, להקים ממשלה במהלך בזק של פחות משבועיים. כשאחרוני המגיעים מחו"ל ייצאו מבידוד ביתי, ייסגר חלון ההזדמנויות שלו. מו"מ ארוך עם המשותפת, ייתן לנתניהו מספיק זמן לחבל ולפורר.
אלא שהתכנית המבצעית הזאת נתפרה בגסות וברשלנות. בליכוד לא היו צריכים להתאמץ הרבה כדי לחבל במהלך. רק לצפות מהצד. קודם כל ספק אם גנץ יקבל יותר ממליצים מנתניהו. במשותפת יש קולות שדרושים ממנו תשלום מזומן גבוה, שספק אם ביכולתו לתת, ובלי קשר בבל"ד לא נלהבים להמליץ על הרמטכ"ל לשעבר. בפעם שעברה טרחו לשגר מכתב מיוחד לנשיא כדי להתנער מהמלצתו של עודה.
גם שלב ב' של התכנית, הדחת יולי אדלשטיין, עדיין לא קיבל אור ירוק מליברמן שנזהר בכבודו של יו"ר הכנסת הפופולרי בקרב יוצאי חבר המדינות. רק פתיחת משפטו של נתניהו מובטחת לגנץ, אחרי שהשופטים דחו את בקשות הדחייה של נתניהו.
אם ייכשל גנץ, לבחירות רביעיות הוא יגיע מוחלש, אחרי שניסה נחשף וסוכל, אם בכלל יגיע. גם בלי המהלך הפוליטי החובבני של קפיצת ראש לבריכה עם המשותפת בלי לבדוק שיש בה מים, חברי הקוקפיט של כחול לבן ממתינים לגנץ בפינה כבר מליל הבחירות, כשהתברר שמי שיצא אליהן כמנהיג המפלגה הגדולה ביותר, חזר עם פער של שלשה מנדטים מתחת לליכוד. גבי אשכנזי שממילא רואה בעצמו מנהיג ראוי ופופולרי יותר מגנץ, לא יניח לו להוביל שוב, וזה אולי מסביר את שתיקתו. הוא מקפיד לא ללכלך את ידיו בהתבטאויות על ממשלת המיעוט, שומר על בידול שיעניק לו יתרון משמעותי בקמפיין הבא.
נמנעים ממגע
במקביל לתרחישים הפוליטיים, התרחישים האפוקליפטיים של מומחי הבריאות בעולם כבר משתוללים. הקורונה והבחירות, המשבר הבריאותי העולמי והמשבר הפוליטי הלאומי, מתנהלים כאילו במקביל, בלי קשר, אך הם כרוכים יחד, משמשים בערבוביה. נכון לעכשיו נתניהו מנהל את המצב היטב בהשוואה למדינות אחרות במערב, אבל לא שומר על הבידוד הנדרש בין הפוליטי לבריאותי. באותה הצהרה שבה הוא מספק הנחיות היגיינה לכלל הציבור, הוא תוקף את נבחריו של חצי מהעם. הטענות על העצמת המשבר משיקולים פוליטיים אינן נכונות, אבל נתניהו מוכרח להוציא מליבם של אחרוני האזרחים בקצה מחנה מתנגדיו את האפשרות הזאת.
ולמרות חומרת המשבר, על היבטיו הבריאותיים הכלכליים והחברתיים שרק מתחילים להתברר, שני הצדדים לא טרחו להושיט יד זה לזה ולו למראית עין, ולא בגלל המלצות משרד הבריאות להימנע ממגע. הניסיון ההדדי להשפיל ולהכניע את המחנה השני, במקום לקרוא את השוויון שכפו הציבור והמציאות בפעם השלישית ברציפות, הם מסר רע מאד לציבור הישראלי. אם בחירות רביעיות לא יימנעו בזכות מהלך אחדות משותף להתמודד עם אתגר הקורונה, הנגיף עוד עשוי חלילה למנוע אותן בדרכים שאיש אינו רוצה להעלות על הדעת.
לא עריקים
בתכנית הרוב היהודי של כחול לבן, היה שמור לצמד הנדל את האוזר מקום אסטרטגי. את המונח הזה, שתוקן בהמשך ל"רוב ציוני", טבעו לפיד וגנץ עצמם. לא הימין, לא נתניהו, ולא אנשי עוצמה יהודית. אחרי שבמועד ב' יחסי הכוחות ללא המשותפת היו 55-52 לגוש הימין, המטרה שהוצבה על ידי האסטרטגים של מפלגת הגנרלים, הייתה להעביר שני מנדטים של מצביעי ימין רך אל המחנה שלהם ולהקים ממשלה ברוב יהודי ובהימנעות המשותפת. הפרזנטורים המושלמים שלוהקו לתפקיד היו יועז הנדל וצביקה האוזר. שני ימנים חילונים ממלכתיים וליברליים, בעלי רקורד אידיאולוגי מוכח שצמחו בליכוד בערוגה של בנימין נתניהו.
כדי לחזק את אמינותם, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי גם טרחו להכחיש בזעם ובעלבון כל מי שהעז לשאול את הרמטכ"לים במיל' על האפשרות שיסתייעו בקולה של היבא יזבק כדי להדיח את נתניהו. הם חיזרו בלהט ובתקציב נכבד אחרי קולות הליברלים בציונות הדתית, ובחלק מהמקומות גם הצליחו. לפי הסקרים הפנימיים של כחול לבן, שליש מהמצביעים מגדירים את עצמם ימין-ימין. אלא שתכנית המבצע כשלה. לפי מבחן הרוב היהודי שהגדירו ראשי כחול לבן, הפער רק התרחב: 58-47 לימין.
רק כשתמונת המצב התבהרה, נזכרו פתאום בקוקפיט באמת הדמוקרטית הבלתי ניתנת לערעור, שכל קול שווה למשנהו. זה היה נכון גם קודם הבחירות, אבל הם ידעו היטב מדוע הם מבטיחים לבוחרים שלא יישענו על קולות המשותפת.
הלחץ הכבד שמופעל על צמד "המורדים", הוא שלב נוסף בפשיטת הרגל האידאולוגית של מחנה "רק לא ביבי". מי ששלחו את האוזר והנדל ללקט קולות ימניים, לא יכול לדרוש מהם לתמוך במדיניות שמאל. הם לא עריקים, לא טרמפיסטים ולא סוס טרויאני. הם לא ביקשו להפר את הבטחתם האחת ולעבור למחנה נתניהו (וציידי העריקים בליכוד הבינו מזמן שלא יצליחו לפתות אותם בכמה תפקידים וכיבודים), אלא להקפיד ולשמור לפחות באותה מידה של רצינות על הבטחתם השנייה – שלא להיעזר ברשימה המשותפת.
האוזר והנדל הציבו עצמם בחזית אבל עוד לא מעט ח"כים נהנים בשקט מהמאבק שלהם ומקווים שיחסכו מהם את הדילמה ומהמפלגה כולה את החרפה. נכון לעכשיו הם מבטיחים שלא ייסוגו מהבטחתם, וגם לא יתפטרו ויאפשרו הקמת ממשלה באצבעות מחליפיהם בכנסת. מה שעשוי לשבור אותם בסוף זה לא הלחץ של יעלון והזעם של לפיד, אלא דווקא חיבוק הדוב מימין ושלל הסופרלטיבים ממגילת אסתר.
הכל אישי
אחרי שלוש מערכות בחירות שבליבן השאלה מה באמת רוצה אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו חשף את מניעיו האמיתיים: לא לבלום את החרדים, אלא לנקום בנתניהו. בציטוטים משיחות למקורביו טען ליברמן שנתניהו עומד מאחורי תלונות נגדו ונגד משפחתו. "בקודים שלי מדובר בחטא שאין עליו סליחה ומחילה, גם לא ביום כיפור". במשך שנה תמימה הוא גורר את המערכת הפוליטית מבחירות לבחירות בטענה שישראל בדרך להפוך לאיראן. בסוף קיבלנו סיציליה.
כמו מסלול חייו המפותל של חולה קורונה הנחשף לציבור, תחנה אחר תחנה, כך הזיגזג הפוליטי של ליברמן, על גלגוליו השונים מתגלה פתאום. מההמלצה על נתניהו במועד א, דרך הליכה לבחירות בגלל חוק הגיוס, הקמפיין שהבטיח ממשלת אחדות חילונית במועד ב, ההסתה נגד החרדים, והשבועה לא לשבת עם המשותפת או להיתמך בה גם במועד ג. כל אלו היו רק הסחות בדרך ליעד שהציב לעצמו, לסיים את הקריירה הפוליטית של מי שהיה שותפו בתחילת הדרך, בנימין נתניהו.
הבחירה של ליברמן להיחשף עשויה לפגוע בו פוליטית בטווח הארוך, אך נועדה לזרז את ההליכים בטווח הקצר. המסר הוא לא לקהל בוחריו, אלא לבכירי השרים בליכוד ולשאר השותפות בגוש הימין. אם תדיחו את נתניהו, תוכלו לקבל ממשלת ימין מלא-מלא בתמיכת ישראל ביתנו, בלי להיאלץ להיפרד מתפקידיכם. אותו המסר מיועד גם לחרדים, שותפיו הוותיקים שהפכו מטרה לחיצי הרעל שלו בחודשים האחרונים. הסתתי נגדכם, אבל המטרה הייתה נתניהו, אל תיעלבו. מעניין מה אומרים ״הקודים״ על מי שפוגע בחבריו כדי לסגור חשבון עם יריב אחר.
לתגובות: [email protected]