הרופאים עובדים במשמרות כפולות, המורים משקיעים שעות בלימוד מרחוק, ואל דאגה, גם מבקר הקולנוע שלנו לא יצא לחופשה.
אחרי שבשבוע שעבר דאגנו לכם לאספקה חמה ומזינה של "והם חיו להם באושר ואושר" לטובת הילדים הקטנים, השבוע מגיע תורם של מכונות הרעש וה'משעמם לי' – המתבגרים. קלאסיקות לנוער, התחלנו.
בחזרה לעתיד
טוב, הרי ברור שצריך להתחיל עם בחזרה לעתיד. אם משום מה בן הנוער שלכם עדיין לא ראה את סדרת סרטי הקאלט משנות השמונים, אז זה בדיוק הזמן להושיב אותו מול הרפתקאותיהם של מרטי מקפליי ודוק בראון. מרטי ודוק הם בהתאמה נער צעיר מעיירה שקטה באמריקה, וזקן תמהוני שכמובן מסתיר מכונת זמן במוסך. לגיטימי, למי מאיתנו זה לא קרה?
הסרט מתחיל עם סיטואציה חברתית שמסתבכת, שזו בעצם דרך מכובסת להגיד ניסיון רצח בידי חברי כנופיה, ניסיון שמוביל בטעות לחזרתו של מרטי 30 שנה אחורה. לבד. המצב נהיה פרוע יותר ויותר כשמרטי פוגש את אביו ואמו בני ה17, ואת דוק הצעיר. טוב, לפחות דוק ה"לא זקן", אם נתעקש על הפרטים.
בין אמא שלו שמתאהבת בו, דוק שיעשה הכל בכדי להחזיר אותו לעתיד, כמה בריונים, מכונת זמן שמונעת על ידי סערת ברקים וביצוע אחד בלתי נשכח ללהיט "jony be good", הצליח רוברט זמקיס ('פורסט גאמפ') לייצר קלאסיקה שמצליחה לרגש, לסקרן ולהצחיק גם שלושים וחמש שנה לאחר צאתה. וכן, גם בפעם השנייה. גם לכם מותר לראות שוב.
קצת טכני: הסרט היה מועמד בזמנו לשלושה פרסי אוסקר וארבעה פרסי גלובוס הזהב, ולא סתם הפך לסרט הרווחי ביותר לשנה בה הוא יצא –שנת 1985. כן, בדיוק. השנה בה מתחולל הסרט. או, יותר נכון, חלקו של הסרט. הסרט גרף מעל 400 מיליון דולר, נכנס לרשימה היוקרתית של עשרת סרטי המדע בדיוני הטובים ביותר, וכמובן, זכה בשני סרטי המשך, מעולים גם הם.
גאוות יחידה: את התסריט כתבו בוב גייל ורוברט זמקיס (שגם ביים את הסרט), אך אף אולפן קולנוע לא היה מעוניין להפיק אותו. המצב השתנה כשזמקיס פנה אישית לבמאי היהודי-אמריקאי המפורסם סטיבן ספילברג ('רשימת שינדלר', 'E.T.'), והאחרון קישר בינם לבין חברת ההפקה שלו – סרטי יוניברסל. את הסרט השני והשלישי בטרילוגיה המצליחה, סטיבן כבר הפיק בעצמו...
איפה רואים: בשירות הסטרימינג של סלקום TV ניתן למצוא את בחזרה לעתיד 1, וגם את שני סרטי ההמשך.
אגב, אחד הדברים המעניינים לגבי הסדרה וספציפית בסרט השני, זה האופן שבו הם דמיינו את העתיד בכלל ושנת 2015 בפרט...
עוד קלאסיקה, בקטנה
והפעם, מקגייוור.
כל העולם גדל על מקגייוור. כל ילד חלם להיות מקגייוור כשהוא יהיה גדול, כל ילדה פנטזה עליו בעיניים נוצצות. אם השם הזה לא מצלצל לכם מוכר, תשאלו את ההורים שלכם. כנראה פשוט נולדתם דור אחד מאוחר מידי. (או שניים, במקרה של הקוראים הצעירים). הסדרה שודרה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, וכללה כמאה וחמישים פרקים, וגם, שני סרטים באורך מלא.
מקגייוור הוא סוכן חשאי צעיר ומגניב. לא סוכן חשאי מהסוג המעונב והמחויט שהתרגלנו לראות, אלא פצצת אנרגיה ופאן מהסוג שמתאים יותר לחופים של פלורידה מאשר למסדרונות הפנטגון. מקגייוור נלחם ברעים, עוזר לטובים, וכמובן, משיג את כל הבחורות. בקיצור, קלאסה. הייחודיות של הסדרה היא שמקגייוור ידידנו לא טורח להשתמש בדברים מיותר כמו נשק או אמצעי מעקב, אלא מאלתר בעצמו באמצעות גוש קרח, חבילת גזרים ושאריות של כרטיס אשראי. האשראי והקרח היו מספיקים לו כמובן כדי להביס את כל ארגון הטרור, הגזרים זה סתם כי הוא רצה לנשנש משהו תוך כדי...
בזמנו הסדרה נתפסה כמשהו מלהיב וחדשני, היום, עם התקדמות הטכנולוגיה, היא תיתפס בעיקר כפתטית ונוסטלגית, ועדיין. יש קסם בתמימות הזאת, בחוסר הרצון להשתעבד לטכנולוגיה ולנשק החם, קסם שאולי מובן היום אף יותר על רקע הטכנולוגיזציה של העולם. מקגייוור יאפשר לבן הנוער שלכם הצצה לעולם אחר, נאיבי יותר. עולם שהולך ונעלם.
*יש גם עיבוד חדש לסדרה שעלה לפני כמה שנים, אבל אנחנו בעסקי קלאסיקות עכשיו...