הכותל היום
הכותל היוםהקרן למורשת הכותל המערבי.

אנו עומדים כיום מלאי תדהמה נוכח הסחרור הפתאומי שהעולם נמצא בו. עקב נגיף קורונה החיים שלנו השתנו מן הקצה אל הקצה.

שערי מדינת ישראל ננעלו, אין כמעט יוצא ובא. הכלכלה החזקה של ישראל התכווצה, מאות אלפי עובדים נאלצו לעזוב את עבודתם לחל"ת למשך זמן בלתי מוגבל. אנו נתונים בהגבלות מחמירות שמונעות מאתנו לצאת החוצה מביתנו למרחק גדול מ100 מטר, למעט לצרכים חיוניים בלבד. במדינות דמוקרטיות רבות בעולם ובפרט באירופה הממשלות מגבילות את תנועתן של האזרחים. אנו נמצאים בתקופה היסטורית בכל קנה מידה.

אולי הנקודה הבולטת ביותר בתקופתנו היא היעדר החופש. כיום אנו לא חופשיים. אנו לא יכולים לטייל בחוץ, אנו לא רשאים לצאת מהבית, התנועה שלנו מוגבלת, אנו אפילו לא יכולים להתפלל יותר בבתי הכנסת וללמוד בבתי המדרש והישיבות. 

אנו עומדים כעת בפתח של חג החירות ומרגישים פרדוקס, איך אנו יכולים לחגוג את חג החירות כאשר החופש נשלל מאיתנו?

בין חופש לחירות

השנה אנו יכולים להבין היטב את ההבדל בין המושג 'חופש' למושג 'חירות'. החופש מתבטא במעשים ואילו החירות מתבטאת ברגש, במחשבה ובאמונה. כיום אנו באמת לא חופשיים לעשות כל מה שאנו רוצים, אך האם זה אומר שאנו לא בני חורין? החופש הוא חיצוני ואילו החירות היא פנימית.

החירות היא שמחה פנימית שאינה תלויה במעשים חיצוניים ובהגבלות כאלו ואחרות. כך רבי נחמן מברסלב לימדנו "אך דע, שעל ידי מרה שחורה [=דיכאון] אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו. רק על ידי השמחה, יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו. כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת  'כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ' (ישעיה נה, יב), שעל ידי שמחה נעשין בן חורין, ויוצאין מן הגלות" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה י). 

כיום אנו נמצאים בגלות במובן מסוים ובמיצר שמונע מאיתנו להיות חופשיים ומטבע הדברים אנו קצת דואגים או אפילו מדוכדכים מן המצב. אך רבי נחמן מדריך אותנו שעל ידי השמחה והחירות הפנימית, אנו עדיין בני חורין. אמנם החופש נלקח מאיתנו, אך החירות לא נלקחה מאיתנו. היעדר החופש מביא לדאגה ולבהלה, אך דווקא בשעה זו עלינו לאחוז בנקודה הארכימדית שבעזרתה ניתן להניף את העולם והיא ה"שמחה עולם החירות" כדברי רבי נחמן.   

ננסה לראות כמה היבטים מעשיים לחירות בעידן של היעדר חופש:

ריחוק חברתי מול קירבה מרחוק

המושג 'ריחוק חברתי' התפתח בעקבות התפשטות נגיף קורונה בארץ ובעולם. בני אדם נדרשים להתרחק מן החברה שמסביבם (לפחות 2 מטרים...). חתונות ואירועים משפחתיים צומצמו והוגבלו, ביקורים אצל הסבא והסבתא הופסקו, מוסדות החינוך ננעלו, הישיבות ובתי המדרש נסגרו ובתי הכנסת סגרו את שעריהם. אולם, המושג 'ריחוק חברתי' מטעה מאוד, שהרי אנו לא רוצים להתרחק מבחינה נפשית ורגשית מן היקרים לנו ומחברינו.

דווקא בשעות קשות, הלכידות המשפחתית והחברתית היא חשובה מכל. אולי כדאי לקרוא למושג זה 'ריחוק פיזי' כהמלצת ארגון הבריאות העולמי או אולי ראוי יותר 'קירבה מרחוק'. ולכן, אמנם החופש שלנו להיות עם חברינו, מכרינו ותלמידנו נלקח מאיתנו, אך החירות לאהוב אותם ולתמוך בהם מרחוק לא נלקחה מאיתנו. כיום אנו נדרשים להשתמש באמצעים הדיגיטליים (ומי יודע אם לעת כזאת הם הגיעו למלכות...), כדי להיות קרובים מרחוק. 

'בידוד' – האדם בודד אך לא לבד

מושג נוסף שמכנס ללקסיקון הציבורי הוא 'בידוד'. עשרות אלפי בני אדם נכנסו ל'בידוד' ל14 יום. ה'בידוד' הוא בהחלט קשה מאוד ואי אפשר להתכחש לכך. ב'בידוד' האדם הוא באמת בודד. אך השאלה היא האם הוא באמת לבד? מי שמאמין יודע שהתשובה היא שלילית. יהודי עלול להיות ולהרגיש בודד, אך יהודי לעולם אינו לבד. 

כאשר יעקב אבינו נאלץ לברוח מאחיו עשו והוא מצא את עצמו בודד אך לא לבד: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח, טו). וכאשר יעקב אבינו עמד לרדת למצרים ולצאת לגלות, ה' אמר לו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ד). 

דוד המלך שבראשית דרכו היה בודד כפי שהעיד על עצמו "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט, ט) ובתקופות רבות בחייו היה נרדף, הרגיש תמיד את נוכחות ה' ביחד איתו: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (שם כג, ד). ה' נמצא איתנו בכל מקום ומנחה אותנו בכל מצב: "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם. גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (שם קלט, ז – י). ה' נמצא איתנו גם בהיותנו ב'בידוד'.

אחד שיושב ועוסק בתורה 

מעולם לא היתה מציאות כזאת שכל הישיבות ובתי המדרש בעולם נסגרו "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל" (יומא כח, ב). אנו מייחלים ליום שנוכל לשוב אל ספסלי הלימוד ולקנות את התורה בחבורה "לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה" (ברכות סג, ב). אמנם אין תחליף ללימוד התורה בישיבה ובחבורה, אך צריך לדעת שגם במציאות הקשה שאנו נמצאים בה, ישנו ערך גדול ללימוד תורה אפילו ביחידות "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר שנאמר 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו' (איכה ג, כח)" (אבות ג, ב). דווקא עכשיו כשניטל מאיתנו החופש ללמוד תורה בתוך כתלי בית המדרש, עלינו לעסוק בתורה שמעמיקה בנו את החירות הפנימית כדברי חז"ל על הנאמר "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) - אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). העולם זקוק ללימוד התורה שבו תלוי קיום העולם. 

ימי קורונה וימי הפסח

פתחנו בשאלה כיצד ניתן לחגוג את חג החירות כאשר החופש ניטל מאיתנו? ייתכן והתשובה היא שדווקא כיום אנו יכולים להבין טוב יותר את הרעיון של חג החירות. אמנם החופש תלוי במה שיש לנו, אך החירות תלויה לא במה שיש לנו אלא במי שאנחנו. נסיים בדבריו המאירים של הרב קוק: "ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד.

אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם" (עולת ראיה ח"ב עמ' רמה).