התקופה ההיסטורית החריגה בה אנו מצויים, מאלצת את כולנו לשנות באופן קיצוני את שגרת חיינו. כמו בני האדם, גם הדמוקרטיה וגם ההלכה היהודית מתנהגות בעת הזו בצורה שונה וחריגה.
הממשלה בישראל החליטה על צעדים קיצוניים שלא ניתן היה לחלום עליהם עד לפני כמה שבועות: איסור יציאה מהבית למרחק של למעלה מ-100 מטרים, צורך באישורי תנועה, הפסקת התחבורה הציבורית, איסור על פתיחת עסקים, סגירת בתי כנסת, הפעלת מערכת אכיפה לשמירת ההגבלות הללו שביכולתה לקנוס ואף לאסור את מי שמפר את אותן.
גם הרבנים פרסמו פסקים שלא היו מתקבלים על הדעת בתקופות אחרות כמו הימנעות מתפילות בציבור, מניחומי אבלים ומהתכנסויות משפחתיות וקהילתיות בשבתות ובחגים. דיונים הלכתיים נוקבים התקיימו בנוגע לטבילת נשים במקוואות, שימוש בתכנת זום במועדים ואף בנושאים מהותיים עוד יותר כמו עיבור חודש אדר לשם דחיית ליל הסדר.
האם בעידן חירום פוקעת הדמוקרטיה?
האם בתקופת משבר קיצונית מתבטלת ההלכה?
אכן, ישנם אנשים המתקוממים כנגד מצב זה. יש המפגינים כנגד "קץ הדמוקרטיה" ויש מנהיגים דתיים, יהודים ולא יהודים המסרבים לסגור את בתי התפילה. "כל עוד הסופרמרקטים פתוחים, אסור לסגור את הכנסיות"- הכריז אחד הבישופים באיטליה .
גם מן הצד היהודי והמוסלמי בישראל ובעולם נשמעו אמירות ברוח זו.
לעומתם, הממסד הפוליטי, המשפטי והרבני סבור אחרת.
הפילוסופיה הדמוקרטית כוללת גם את עקרון "הדמוקרטיה המתגוננת". ההלכה מצידה, מכירה גם במציאות של פיקוח נפש: "חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה " קבעו חז"ל במסכת שבת.
מאז מאי 1948, עומדת לרשות השלטון במדינת ישראל הזכות להשתמש בתקנות ההגנה (שעת חירום, 1945) שהוא ירש מן השלטון הבריטי המנדטורי שקדם לו. עם זאת סמכויות אלו אינן נותרות בלא פיקוח. בתקנות עצמן נכתב כי היישום שלה נעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים כמו מלחמה, או איום חמור אחר דוגמת זה שבו אנו מצויים כיום ורק כאשר שר הביטחון או הדרג הצבאי סבורים שהפעולה הכרחית ל'הבטחת שלומו של הציבור, הגנתה של ישראל או קיומו של הסדר הציבורי'. הגבלה שנייה ומשמעותית יותר היא עיגון זכויות הפרט ב'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו' שגם תקנות ההגנה לשעת חירום עצמן כפופות לו. בכל מקרה, לא ניתן להפעיל תקנות חירום בדמוקרטיה לפרק זמן העולה על שלושה חודשים.
במגרש ההלכתי, וירוס הקורונה, הוא אמנם שחקן חדש ולא מוכר אבל שמירת הלכה במצבי מגיפה ופיקוח נפש היא התמודדות שיש לה תקדימים היסטוריים. באמצע המאה ה-19, בעיצומה של מגיפת כולרה במרכז אירופה, פירסם הרב עקיבא אייגר, רב קהילת פוזנא, פסק הלכה המגביל את ההתכנסות בבתי הכנסת לחמישה עשר איש בלבד ואף הציע לאכוף אותו באמצעות שלטונות המדינה:
"בעניין תפלה בבית הכנסת, לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו אנשים, ולומר אחר התפילה ערב ובוקר תהלים איזה מזמורים שיבחר ואחר כך הנוסח אל רחום שמך, ענינו, מי שענה, ויהי רצון אחר התהלים, ולהזכיר בתוכו גם על המלך ירום הודו, וזרעו ושריו, וכל שוכני ארצו, ולומר בבוקר ובערב פרשת התמיד בצבור, כל נוסח פרשת הקטורת"...."ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מט"ו לבא לבית הכנסת, ואפשר על ידי עמידת שומר מפאליציי שומר מהמשטרה, להשגיח בזה, שמאחר ויש כבר כפי המספר אל יניחו לאחר לבוא לשם עד אחר ישלימו הם, ואם יסרבו טוב להעביר לרשויות דפה, ובדאי תצליחו אם תזכירו את שמי שהזהרתי אתכם, שלא להיות קיבוץ גדול, בבית הכנסת במקום צר, ושיעצתי לכם הסדר הנ"ל, וגם האזהרה באמירת תהילים ולהתפלל על המלך ירום הודו"
(חידושי הגאון רבי עקיבא אייגר, על מסכת נדרים דף ל"ט)
ואכן, גם ההלכה היהודית בת ימינו, מנסה לתת מענה לשינוי המציאות המתגלגל הזה. כך למשל נקבע כי "מניין וירטואלי" באמצעות תוכנת זום יכול להיחשב מניין הלכתי לשם אמירת קדיש, כי תפילות השבת תתקיימנה ללא מניינים בבתים וכי מצוות כיבוד הורים וסבים תתקיים רק בטלפון או באמצעות המחשב על מנת לא לסכן את האוכלוסיה המבוגרת. דוגמא סוערת נוספת היא הדיון על ליל הסדר המתקרב, שגלגל לפתחה של המערכת ההלכתית את השאלה, האם מותר לסמוך על ההקלות לגבי שימוש בחשמל ביום טוב כדי לקיים "ליל סדר משפחתי וירטואלי " דרך מסכי המחשב.
כמו הדמוקרטיה, גם ההלכה נאלצת להגמיש את עצמה ולמתוח את גבולותיה במציאות החריגה שבה אנו חיים כיום, מתוך מחשבה על היום שאחרי. היא מקפידה לא לפרק את המסגרות לחלוטין אך גם לא לסכן חיים למען שמירה על ערכים ועקרונות אחרים, חשובים ככל שיהיו.
בתפילה לימים טובים ולחזרה מהירה לשגרה יהודית ודמוקרטית במדינת ישראל ובעולם כולו.
שלומית פישר היא מדריכה פדגוגית ומפתחת תוכן בעמותת 'יסודות' שבמכללת הרצוג.