איה קרמרמן
איה קרמרמןצילום: דניאל רצאבי

מוצ״ש. סוף חודש אב. החופש הגדול בעיצומו. אנחנו נפרדים מהשבת הראשונה שלנו בלונדון. אושר אמיתי מציף אותי.

שבת ראשונה שאני יושבת ליד השולחן עם אחותי הלונדונית ועם המשפחה שלה. היה מאחד ומרגש יותר ממה שאפשר לבטא במילים פשוטות. שבוע של חופשה וגיבוש משפחתי עומד לפנינו. מה יכול להיות יותר טוב מזה?

אני מדליקה בחזרה את הפלאפון. כל שבוע מחדש מדהים אותי כמה אני לא מתגעגעת אליו. הוא מסמל את החזרה לחול, את הפרידה מקפסולת הקדושה בזמן. אני שונאת את הרגע הזה. שש שיחות שלא נענו. מהבית. זה הריק ברעננה. שש שיחות בשתים עשרה בלילה. יש לזה רק משמעות אפשרית אחת. "פרצו לנו הביתה בליל שבת", אני קוראת לבעלי שעדיין מלווה את המלכה. "איך את יודעת?". "הבית צלצל לפלאפון שלי שש פעמים. זה אומר שהאזעקה הופעלה והמוקד התקשר אוטומטית".

זהו. מבחינתי מיציתי את השיחה. שלוות הנפש שהייתה בי רק לפני רגע חזרה וליוותה אותי במדרגות. עליתי למעלה והפעלתי את מכונת הכביסה. הילדים התחילו להתקהל. מה? פרצו לבית? מה לקחו? מה עשו? איך ידעו שאנחנו לא שם? מאה שאלות בדקה. "מתוקים, אין לי מושג וזה לא כזה מעניין. את הפמוטים והתכשיטים של סבתא שלי נתתי לסבתא דליה לשמור, כך שאין שם שום דבר חשוב. מסכנים, באמת שאין שם כלום מעניין, בשביל זה לחלל שבת?".

הילדים דאגו עוד כמה דקות בשאלה האם הגנב לקח להם את הלגו, ואז זה עבר להם. כל הדברים החשובים שהיו לנו בבית ברעננה חוו עכשיו שבת מרוממת בלונדון. ברוך השופך חמתו על עצים ואבנים.
כשסיפרתי לסובביי על הפריצה, הם היו יותר נסערים ממני. האמת, אני לא יודעת מה גרם לי לחוסר העניין ולשאננות. הכי לא מתאים לי. בדרך כלל אני מהנלחצות, בעצם תמיד. הפעם, הרגש היחיד שהצלחתי לחלץ מתוכי הוא רחמנות על המסכן הזה. במקום להיות עם המשפחה שלו בשבת הוא פורץ לי לבית, וכל מה שמצא, במקרה הטוב, זה את המזכרות שלי מכיתה ט'. ותאמינו לי, הוא חיטט בכל חור.

מה שכן קרה לי הוא שינוי תפיסתי. אני מתבוננת על הבית שלי, על יתר החפצים שנמצאים פה, ואני כל הזמן תוהה מה החשיבות שלהם בעיניי. אם משהו היה נגנב, האם הייתי מצטערת על זה? האם זה היה צובט לי בלב? האם משהו באמת היה חסר לי?

כולנו כאלה. מתעסקים יותר מדי בחפצים הסובבים אותנו, נותנים להם לאפיין אותנו, להגדיר את מי שאנחנו. כולנו כאלה. רצים לחנויות כשמתחילים הסיילים. לא לפספס את הבגד הנכון במחיר הנכון, זה שחיכה בחנות רק לנו, זה שישלים לנו את המלתחה העמוסה מדי. מציצים אילו שעון-עגילים-נעליים צועקים את שמנו מחלון הראווה. סורקים בעיניים אילו בגדים אחרים לובשים, איך הבית שלהם נראה, איזה אירוע גרנדיוזי הם עשו וכמה גדולים הפרחים על השולחנות. עושים תחרות סמויה על חתונת המאה או בריתת העשור. כולנו כאלה, עומדים בחנות באמונה שלמה שאם רק תהיה לי השמלה הזאת, הנעליים האלה, המפה הזאת - הכול יהיה מושלם. אז נהיה מאושרים. כולנו קשורים מדי לחפצים שלנו, תלויים בהם מדי, מעריכים אותם מדי.

כולנו כאלה, ואני בתוך עמי יושבת. בתקופה הזאת, כשבועיים לפני הפסח, סביר להניח שהייתם מוצאים אותי באיזה סופר, מחפשת מוצר זה או אחר עם כשרות פסחית מחמירה. מחפשת השלמה של איזה כלי יפה לשולחן הסדר. מרגישה את החג ממלא את הנחיריים שלי באוויר חדש של גאולה. אפשר להריח את האביב ממשמש ובא, מעורר את כולנו מהצטנפות החורף. איזה כיף זה.

בלי מלבושים

השנה ה' מעביר אותנו שיעור. אחרי חורף שלם בבית, במקום לחזור לאוויר העולם המתחמם וליהנות מהתחדשות הטבע, מסובב הסיבובים הצפין אותנו עוד יותר עמוק פנימה. אין יוצא ואין בא. אין הרגשת התחדשות. אין ריגושים או קניות לקראת החג. כולנו סגורים בבית, מפוחדים, מתמודדים עם מציאות לא מציאותית. השנה ה' נותן לנו להרגיש כעבדים. עבדים, כי אנחנו רוצים להיות במקום אחר. רוצים לחזור לשגרה, שפתאום נראית מבורכת. רוצים לשוב לחיים תקינים ובריאים נטולי דאגות. רוצים לשוב ולהרגיש שליטה בעולמנו. רוצים לחזור ולהאמין שאנחנו האדונים לחיינו.

השנה ה' החליט לשמוע לנאקת נשמתנו, שנחלצה מתחת להררי החומר. עכשיו אתם מרגישים עבדים? עכשיו? וכשרדפתם אחרי עוד שמלה, פלאפון חדש, שדרוג האוטו ועוד טיסה לחופש - אז לא הרגשתם עבדים? אני משחרר אתכם. משחרר אתכם מהמרוץ להיות יותר, להשיג יותר, לצרוך יותר, לנפנף את היותר מול עיני אחרים. אני משחרר אתכם מעבדות. מהעומס שכלל לא נחוץ לכם. לא נחוץ לחיוּת ולאושר. הוא מעייף אתכם, מתיש אתכם ומשאיר אתכם ריקים ובהרגשה חמוצה מחיים לא מספקים. תפקחו את העיניים. הכול כבר סביבכם. נקי, מזוכך ומלא אהבה ואור. אתם עטופים בכל מה שהנשמה באמת צריכה כדי להרגיש שלמה. אתם עטופים בילדים, במשפחה, בתורה פשוטה שלא זקוקה למלבושים. זו המתנה שלי לכם לפסח. זו תחילת הגאולה.

מדי יום אני מקבלת סרטונים של חתונות מצומצמות. ברית של עשרה אנשים. חתן וכלה רוקדים ברחוב והשכנים שרים לכבודם מרחוק. העין רואה והלב מתרגש. פשטות אמיתית, חיבור מזוכך, שמחה בוערת. הטפל נשר. המרדף אחרי הפרחת יונים, ברכונים מהודרים, שמלות נוצצות - כל אלו אינם שייכים לבני חורין. נשאר העיקר. עם שיוצא מעבדות מתחיל לפקוח עיניים ולראות את עוצמתו של ה'. בוחר לצאת מעבדות החומר. בוחר לתקן את החטא הראשון, להשיל את כותנות העור ולחזור להתעטף באור ה' יתברך. עם ישראל חי.


סלט קצוץ ירוק חריף
החבר׳ה בבית צוחקים עליי שיש לי לשון של תינוק שמסרבת לטעום כל דבר חריף, מר או אלכוהולי. האמת, אפילו בן השנתיים שלנו אוכל יותר חריף ממני. כשאני ממציאה איזה סלט חריף חדש, אני טועמת אותו על קצה הלשון, שבתמורה נשרפת לה בכאב. זה פיקנטי, נחמד, חרפרף, הם מקניטים אותי. בסופו של דבר הקערה מתרוקנת, וזה מה שחשוב.

המצרכים הדרושים (לכמות של כוס וחצי בערך):

  • חצי חבילת פטרוזיליה
  • חבילת כוסברה
  • 3 גבעולי סלרי, עם העלים
  • 6 גבעולי בצל ירוק
  • רבע כפית זרעי כוסברה טחונים
  • חצי כפית מלח
  • 6 שיני שום
  • 2 פלפל חריף ירוק
  • 4 כפות שמן זית
  • חצי לימן סחוט

אופן ההכנה:

מכניסים את השום למעבד מזון ומפעילים אותו בפולסים עד שהוא נטחן גס / מוסיפים את שאר המרכיבים וממשיכים לטחון בפולסים. אנחנו לא רוצים ממרח, אלא סלט קצוץ דק דק / טועמים ומתקנים תיבול / שומרים במקרר בכלי סגור עד שלושה ימים.