לחקור את החוקרים

הסיפור של תמר ועוז אלמוג הולך ונעשה דומה לסיפור תנ"כי של מטיף בשער קלאסי. הוא עומד ומתרה בקהל שוב ושוב, משרטט בפניו את האיוולת והעונש הצפוי בעקבותיה ומתווה לו את הדרך לתקן.

הקהל בתורו משתדל להשתיק את הביקורת ככל יכולתו, מנסה לשוות למטיף תדמית של הוזה ומשכנע את עצמו שהדברים לא אמורים כלפיו. ואז, רגע השיא והמפנה של הסיפור מגיע כשאיתני הטבע באים ומוכיחים את צדקתו של המטיף. הנמשל: תמר ועוז בתפקיד המטיף, קברניטי האקדמיה בתפקיד הקהל, והקורונה בתפקיד איתני הטבע.

"כל משבר הקורונה הפך למעין ניסוי כלים ללמידה מרחוק”, אומרת תמר, שיחד עם בעלה טוענת כבר שנים ארוכות שהרבה מהלמידה האקדמית צריכה להיות מתוקשבת. "אבל נשאלת השאלה: מדוע המוסדות לא יזמו ניסוי כזה קודם? מדוע לא חייבו כל מרצה להכין לפחות קורס אחד מקוון, או אפילו כמה שיעורים? מדוע הם נתפסו בלתי מוכנים ונאלצו לאלתר? אני אגיד לך למה: משום שהם לא באמת רצו את ההוראה המקוונת. הם אפילו תיארו אותה כניסיון כושל. ועכשיו תראה מה הם כותבים בזמן הסגר על ההצלחה הלא מבוטלת שלה, ועוד יכתבו על זה יותר. הם פשוט ידעו היטב שהוראה מקוונת תביא בסוף לסגירת מוסדות ולפיטורי מרצים. לא צריך אלף מרצים למבוא לסטטיסטיקה אם יש קורס מקוון אחד מעולה שכולם יכולים ללמוד מרחוק”.

"אצלנו באוניברסיטת חיפה צוות התמיכה נאלץ לסייע למרצים שלא ידעו להפעיל תוכנות הכי בסיסיות כמו זום", ממשיכה תמר ומתארת את הניכור המכוון שהפגינו במוסדות האקדמיים כלפי למידה מרחוק. "אגב, קברניטי המוסדות הראו כזאת בורות מביכה בתגובה לקורונה. הם הניחו שחייבים מצלמות זמינות כי הוראה מקוונת היא רק ראש מדבר. אבל זו דווקא המתודה הפחות מומלצת, ובכל מקרה לא הבלעדית”. "אנחנו צופים שמשבר הקורונה יטלטל את המערכת האקדמית, ויוליד עידן חדש”, מוסיף עוז, בעלה. "הוא יאיץ את כל התהליכים ששרטטנו בספר שלנו. כלומר, בסופו של דבר לצד הטרגדיה תצמח ברכה רבה מהמשבר הזה”.

אקלים עכור בקמפוס

קצת קשה לחבר בין האג’נדה החריפה והביקורת הפומבית שמשמיעים תמר ועוז אלמוג כלפי האקדמיה ובין הביוגרפיה האישית שלהם – ביוגרפיה שכולה לימודים ועבודה במוסדות אקדמיים, מתחילתה ועד סופה. שניהם ילידי חיפה. הם הכירו בבית הספר הריאלי ומאז דרכיהם לא נפרדו. מיד אחרי הצבא והטיול הגדול הם נשאבו לאקדמיה, וטרם יצאו ממנה. תמר למדה באוניברסיטה העברית ובטכניון, שם גם השלימה את הדוקטורט שלה, וכיום היא מרצה באוניברסיטת חיפה.

עוז למד בתל אביב, המשיך לדוקטורט באוניברסיטת חיפה, לימד באקדמית עמק יזרעאל, ולבסוף חזר לעיר הכרמל ללמד יחד עם אשתו. הבדיחה המשותפת שלהם גורסת כי את המעבר הזה הוא עשה רק בשביל הזכות לאכול איתה ארוחת צהריים. למרות המסלול האקדמי המפואר, ואולי דווקא בגללו, הם חובקים היום ספר חדש עם השם הבועט 'כל שקרי האקדמיה' (הוצאת ידיעות ספרים).

"זה רעיון שמתגלגל אצלנו כבר שנים, עוד לפני שכתבנו את הספר הקודם”, אומר עוז, כשהוא מתכוון לספר ‘דור ה-Y – כאילו אין מחר’ (הוצאת מודן), שהפך לרב מכר. "נכנסנו לאקדמיה כצעירים, ממש אחרי הטיול הגדול למזרח הרחוק, והיום אנחנו כבר עם שיערות שיבה. יכולנו לעקוב באופן בלתי אמצעי בחילופי הדורות ולחוש את דופק הזמן. ראינו שמשהו רע מתרחש במקצוע הזה, ושמענו מקולגות את אותם הדברים. עם הזמן זה נעשה יותר ויותר מטריד, מתסכל ומביך. תמיד היה לנו קושי לחיות בתרבות של שקר והונאה עצמית, אבל בשנים האחרונות זה נעשה בלתי נסבל. התווספו לזה גם תופעות מכוערות בתחום המחקר. ראינו איך האקלים בקמפוס הופך לעכור וכיצד המקצוע משתנה לרעה”.

התובנות האלה הביאו אותם, מדי אחרי השלמת הספר הקודם, להשקיע את כל כולם במחקר של האקדמיה כפי שהיא מתפקדת כיום. ברוח התקופה לכנות את זה "לחקור את החוקרים". “חשבנו שזה יהיה פרויקט קל ומהיר, אבל התברר שזה היה הפרויקט הכי קשה והכי מאתגר שחווינו כחוקרים. וגם הכי מעניין. הספר שלנו כולל יותר מ-5,000 מקורות. תאר לך מה המשמעות רק של כיסוי החומר הזה, וזה כולל תחומים מדעיים ומערכות שלא הכרנו. חשבנו שהמצב רע, אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה. פתאום התברר שאנחנו מכירים רק את קצה הקרחון. למעשה פורסמו בשנים האחרונות המון נתונים ומחקרים על האקדמיה, רק שאף אחד לא עשה את החיבור המתבקש לתמונה המלאה. אנחנו ניסינו להרכיב את הפאזל. לכן זה ספר גדול מידות”.

המציאות שבה שני אנשים שכבר שנים ארוכות חיים ונושמים את העולם האקדמי מבקרים אותו בצורה כה חריפה היא מציאות קשה להבנה. לא מדובר בשני דוקטורים זניחים שהודרו מהמערכת, אלא בשני מרצים מן המניין שהם גם חוקרים נחשבים כבר שנים ארוכות. ואם ציפיתם לשמוע על ויכוחים עזים עם מנהלי האוניברסיטה שלהם, השעיות והשתקות, הרי שצפויה לכם אכזבה. התגובה מדכאת הרבה יותר – התעלמות. "כולם עוצמים עיניים”, אומרת תמר. "הנהלת האוניברסיטה, כולל הנשיא והרקטור, כבר יודעים מזמן שאנחנו עוסקים בנושא הזה. עוז אפילו התראיין לפני כשנה לתוכנית בערוץ 10 שעסקה במשבר האקדמיה, והמרואיין השני היה רון רובין, נשיא האוניברסיטה שלנו. אז אתה חושב שעוז ואני הוזמנו אליו כדי לחלוק רעיונות או לפחות לקבל מאיתנו נתונים? ממש לא".

ההתמחות של תמר, שבמסגרתה גם מילאה כמה תפקידים במשרד החינוך ובאוניברסיטה, היא למידה דרך מחשב, בדגש על צעירים. גם זה, היא אומרת בצער, לא גרם לצמרת האוניברסיטה לנסות להיוועץ בה כדי לשנות את דרכי הלמידה. "כולם בהכחשה וכולם מאחזים עיניים. מרמים את הסביבה ואת עצמם. הם מעדיפים לטמון את הראש בחול כי הם במלחמת הישרדות, שהיא מלחמת מאסף. התמונה שאנחנו מציירים, שמבוססת על אינספור מקורות ומחקרים, סותרת את המסרים השקריים שהם מפיצים. הם משווקים סחורה פגומה בעטיפות ניילון נוצצות. הדבר האחרון שהם רוצים זה שמישהו ישים להם מראה מול הפנים”.

כישלון המדענים

הספר 'כל שקרי האקדמיה' מונה יותר מ-500 עמודים – היקף מכובד בהחלט לספר עיון פופולרי, והוא יוצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים. מטבע הדברים קשה לעמוד על כל הבעיות שהספר פורש ביריעה הקצרה שלפניכם, אבל בכל אופן אנחנו מבקשים להיכנס פנימה, ולהבין את הבעיות השורשיות שגרמו לזוג אלמוג לקבוע שהמערכת כולה נמצאת בתהליכי ריקבון מתקדמים.

אנחנו נמצאים בימים שהמדע עלה לראש הכותרות, והציבור כולו נוהה אחרי מחקרים שמתפרסמים מדי בוקר על נגיף הקורונה. בספר אתם מותחים ביקורת חריפה על אמינות ואיכות המחקר ומתארים אותו כבית חרושת. מה זה צריך לומר לנו כאזרחים בימי קורונה?

עוז: "המוסדות להשכלה גבוהה במשבר כלכלי מתמשך. זה לא מהיום, אבל הוא הולך ומחמיר. פשוט אין מספיק כסף לממן ולסבסד את ההיקפים הללו. הקושי הזה נובע בעיקר מכך שהמנגנון הכלכלי של המוסדות בלתי יעיל בהגדרה. זו מערכת שצמחה בימי הביניים, ולא השתנתה הרבה מבחינה מבנית. ברגע שנוצרה מצוקה קיומית מנסים לגייס כסף בכל מחיר. זה אומר הורדת רף הקבלה והסיום לסטודנטים, כדי שהלקוח יהיה מרוצה וישלם שכר לימוד. זה גם אומר לשעבד את החוקרים להשגת גרנטים (בקשות למימון מחקר - י"ר) על חשבון העיסוק העיקרי: מחקר. וזה כמובן אומר לפרסם כמה שיותר כי הממשלות, ברוב טמטומן, משלמות על פי תפוקות. כמות הזיבורית, אותה סחורה גרועה, שהמדע מייצר בגלל הלחץ התקציבי, היא פשוט מדהימה. נכון שהמוטיבציה לתפוקות נובעת גם מרצון ליותר שקיפות, אבל זה משיג בסופו של דבר את ההפך הגמור, כפי שאנחנו מסבירים בפירוט רב בספר”.

"רוב המאמרים במדע לא נקראים בכלל”, ממשיך עוז בתיאור המצב. "הם עוסקים בנושאים אזוטריים, כתובים רע, לא מחדשים הרבה, ובמקרים רבים עוסקים בטריוויאלי ולא מחוברים לשטח. תראה, אנחנו בתקופה של משבר רפואי נוראי. כולם מדברים על המחדל השלטוני והרפואי, אבל מה עם המדע? הרי לא מדובר כאן בתחזית של מדע בדיוני. היה ברור, גם מהניסיון, שמתישהו תתרחש אפידמיה והדבקה מהירה. הרי אנחנו חיים בעולם גלובלי. אז פתאום המומחים לא יודעים כיצד לעצור אפידמיה כזאת. אנחנו לא מדברים על הקושי להבין את התנהגות הנגיף החדש, זה דבר ברור, כי אי אפשר לצפות מראש איזה נגיף יופיע. הכוונה היא לסוגיית ההתגוננות מפני נגיף לא ידוע, לא חשוב איזה. זה תחום שדורש הכנה מוקדמת של אפידמיולוגים, כלכלנים, מומחי ממשל, פסיכולוגים, סוציולוגים ועוד ועוד. הרי המערכת צריכה ניתוח תרחישים ופיתוח הוראות הפעלה בחירום. עכשיו כולם מאלתרים כי לא היו שום תיקים מוכנים כראוי. אם להשתמש בשפה צבאית, יצאנו למלחמה החדשה בלי ימ"חים מלאים ובלי דפ"אות (דפוסי פעולה - י"ר). לאקדמיה יש חלק גדול במחדל הזה, ועוד יישאלו שאלות. היא נכשלה בעיקר בגלל השיטה. השאלות יהיו גם לגבי היכן הושקע הכסף הציבורי ומי צריך להיות מעורב בסדר העדיפויות. אנחנו עוסקים בבעיית התקציב בספר באופן מקיף. הנושא הזה עוד יעלה על סדר היום בעקבות הקורונה”.

את ההגדרה "בית חרושת למחקר" מאמץ עוז בשתי ידיים. "זו בדיוק ההגדרה הנכונה. המדענים הפכו מזמן לפועלים בקו ייצור מיושן, ששוחק אותם ואת המקצוע ומייצר ג'אנק-מדע. כדי לפרסם הרבה משכפלים מאמרים, חותכים מחקר לפרוסות דקות ועוד קומבינות. זה יוצר עומס ענקי על המערכת, וגם משבש את כל מנגנון הבקרה, שהוא עצמו כבר לא מתאים לעידן הנוכחי”.

מהפיכת מידע

אל הבעיה של התמסחרות המחקר האקדמי מתווספת בעיה חמורה לא פחות שפוגעת באמינות המחקר – במיוחד בתחומים של מדעי הרוח. הדיבורים על אג’נדות שמאליות ששולטות בפקולטות בעולם כולו וכמובן בישראל כבר נעשו כמעט דבר מובן מאליו. על פי בני הזוג אלמוג, להטיה המובהקת הזאת שפלשה לתוך עולם המחקר יש השפע מכרעת על ירידת קרנם של המדעים ההומניים.

"המדען דומה לשופט בבית משפט”, אומר עוז. "הוא אמור לעשות מאמץ עילאי לנטרל הטיות מכל סוג. זה כמובן בלתי אפשרי להתנקות לחלוטין, אבל חשוב לעשות מאמץ. אלא שבמדעים ההומניים, כלומר מדעי הרוח, החברה, האומנות, החינוך והמשפטים, כבר מזמן לא עושים את המאמץ הזה. הם מכריזים בגלוי על ‘מדע ביקורתי’. בעינינו זה מושג פסול. הם הפכו את המדע לשופר תעמולתי, וכולם יודעים לאיזה כיוון פוליטי. פחות מטריד אותנו הכיוון. מה שיותר מטריד הוא הפוליטיזציה של המדעים הללו, ומעל לכול השטחיות המדהימה, שמולידה בין השאר גילויים אנטישמיים בקרב מדענים ומוסדות שאמורים לשאת את דגל הצדק, היושר והסובלנות. מוסדות רבים בעולם, בעיקר במדינות המערב, הפכו למקומות פשוט אלימים ובעיקר לא אינטליגנטיים. אם אתה לא מיישר קו עם הקומיסרים אתה פסול, כסטודנט וכמרצה. העונש שלהם הוא שיותר ויותר אנשים מדירים את רגליהם מספסלי הלימודים בחוגים הללו, וגם התרומות נחלשות. רבים בציבור אומרים: אם אתם רוצים ללכלך ולרמות - בבקשה, אבל לא בכסף שלי”.

תמר מוסיפה זווית נוספת, שעשויה לשפוך אור על הקריסה במעמדן של הפקולטות למדעי הרוח ברחבי העולם. בניגוד למדעים מדויקים, שמצריכים ידע מאוד מסוים והיכרות עם השפה המדעית, את שפת המדעים ההומניים מדברים כולם. זה יוצר למעשה תחרות בין הפקולטות ובין כלי התקשורת, שמסוגלים להעביר תכנים בדיוק מן הסוג הזה. “יש עכשיו ב'כאן 11' סדרה תיעודית בשם 'נעייס' שעוסקת בתרבות החדשות במגזר החרדי”, מדגימה תמר, "סדרה נהדרת עם נתונים והדגמות. אז מה עדיף לאדם הסקרן שרוצה להעשיר את עצמו במידע על החרדים - לשבת בשיעור שאין בו שום המחשה ויזואלית ולהאזין למרצה מטרחן, או לראות סדרה מרתקת ודינמית? אנחנו לא טוענים שהשיעור וההרצאה ייעלמו לחלוטין מהנוף. גם בבית הכנסת יש דרשנים כריזמטיים ששווה לשמוע אותם. השאלה כמובן היא המינון. באקדמיה המינון לא ריאלי, ולמעשה הרסני. לאנשים יש גם העדפות שונות בתחום הלמידה בהתאם לצרכים השונים. האקדמיה מציעה חוויית לימוד מונוליתית, וזאת בעידן של גמישות והתאמה אישית”.

כאן זורקת אותנו תמר אל תקלה אחרת באקדמיה, שקשורה בצורת הלימוד. ימי הקורונה, כפי שפתחנו, הכריחו את הפקולטות לעבור למדיום שאליו היו צריכות לעבור מזמן, ובעצם גילו את ערוותן שלא עשו כך עד היום. "זה לא סוד שאנחנו עוברים מהפיכת מידע”, אומרת תמר, "אבל באופן מוזר היא עוברת בחלקה הגדול מעל לראשי האקדמיה. שם עדיין שומרים על המבנה המיושן של תואר אחד במוסד אחד בתקופת זמן מוגבלת ולא גמישה, שיעורים פרונטליים ומבחר מצומצם של קורסים בהתאם למה שנגיש על השולחן באותו רגע, מה שאנחנו מכנים ‘לימודי בופה’. נכון שבמקצועות הפרופסיונליים, כמו הנדסה או רפואה, תוכנית הלימודים קשיחה יותר, אבל גם שם היא עדיין מכילה הרבה ברָרָה, לא מותאמת לדור הצעיר ולא עושה שימוש בכלים פדגוגיים חדשים שכבר נמצאים בשוק”.

"תרשה לי לשאול אותך שאלה שאולי תיראה לך מוזרה", היא מפתיעה, "מה הופך קורס לאקדמי? מה הקריטריונים לזה? התשובה תישמע לך מוזרה: אין קריטריונים! כל מה שנדרש זה שמי שמעביר את הקורס, ולמעשה גם מכין אותו, יהיה חבר סגל קבוע או זמני של המוסד. תאר לך מה יקרה כשאנשים מקצועיים באמת ייקחו את ההוראה תחת חסותם, ויכינו קורסים מקצועיים באמת, עם הכלים הכי חדשניים. למהפיכה כזאת אנחנו מכוונים".

עבודה בלי תואר

כיאה לימים שבהם הקורונה מרחפת על פני תבל הפגישה בינינו וירטואלית, נטולת תבלין אנושי חם. זה אומנם חוסך מכם את התיאורים הציוריים שכתבים נוהגים לשזור בכתבות מן הסוג הזה, אבל במקביל גם מונע מפגש בלתי אמצעי. ועם כל זה, גם מבעד לגלים אלחוטיים, את הבעירה שיש לבני הזוג בנושא קשה שלא להרגיש. כמו שני הלכים במדבר האקדמי הם מחפשים בצימאון את דרישת האמת והגדלת הדעת, כשהם מאבחנים ביסודיות בכל תחום את ההשפעות הזרות שהשתלטו עליו. כך גם בשוק התארים, שהפך לשיטתם לבית מסחר שקרנו ירדה גם בעיני המעסיקים. בעולם של מחר, כך הם טוענים, לתואר כמעט לא תהיה משמעות.

"שוק העבודה משתנה”, קובעת תמר, "יותר ויותר מעסיקים מבינים שהתואר האקדמי לא מסנן כראוי ולא מכשיר כראוי. יש היום מנגנוני מיון משוכללים יותר וגם הכשרות ספציפיות. זה ילך ויתפתח, יחצה את עולם ההיי-טק לחברות ותחומים נוספים. המגמה כבר החלה בתחום התיירות, הבנקאות, הפרסום ועוד. גם כאן צריך לשבור המון מיתוסים וחומה של שמרנות. זה מזכיר קצת את הקיבעון שעדיין קיים לגבי חלל העבודה. בחברות רבות אפשר לעבוד לפחות חלקית מהבית או מחללי עבודה בערים, ובכל זאת המעסיקים עדיין מתעקשים לראות את העובד אצלם במשרד. גם בזה הקורונה תגרום לשינוי. יבינו שזה לא הכרחי להגיע לעבודה בכל יום ולסתום לחינם את הכבישים. גם הלימודים והתארים יעברו הגמשה. אנחנו כותבים בספר על 'ארנק של תעודות ממוקדות'. לא צריך חבילה גדולה מדי של תואר אקדמי ארוך, שכולל כל כך הרבה ברָרָה. במיוחד היום כשאנשים מחליפים עבודות ואפילו תחומי התמחות”.

"בעתיד אנחנו נראה יותר מעסיקים שמחליפים את השאלה ‘היכן למדת ומה התואר שלך?’ בשאלה ‘מה אתה יודע ומה הניסיון שלך?’”, היא ממשיכה. "בסופו של דבר אנשים יבינו שאפשר להגמיש לחלוטין את מנגנוני ההכשרה והלמידה. כל אחד יכול ללמוד בזמן, במקום ובשיטה שנוחים לו. לכל משרת עבודה יצמידו דרישות ממוקדות של ידע, מיומנויות וניסיון, וכל אחד יוכל להשלים את מה שחסר לו בזמן שלו”.

מה אתם צופים שיקרה למגדל הקלפים שנקרא אקדמיה?

עוז: "זה לא מגדל קלפים, זה מגדל עם יסודות עמוקים וחזקים. זה מגדל שייצר ידע מפואר ובנה את האנושות. לכן כל כך קשה לשנות אותו. זה מיתוס מקודש. השינוי יגיע רק מבחוץ - מהצעירים שיפסיקו להירשם, מהמעסיקים שיפסיקו לדרוש את התואר, מהממשלות שיעדיפו לממן מכוני מחקר וקורסים ממוקדים, מהלשכות המקצועיות שיכשירו ויבחנו בעצמן וממתחרים מכל הסוגים בחוץ, בעיקר טכנולוגיות חדשות, שישאירו לאקדמיה אבק”.

ביטול המל"ג

אנחנו מתקדמים לקראת סיום, אולי זמן מתאים כדי להעז ולשאול את מה שמטריד אותי עוד לפני שהתחיל הריאיון: בני זוג אקדמאים עם קריירות מזהירות שעובדים יחד באותו מוסד וכותבים ביחד ספרים – זה באמת יכול לעבוד? כאן, לשם שינוי, אין להם אפילו טיפה של ביקורת. רק מילים טובות.

"זו המתנה הכי גדולה שזוג יכול לקבל”, אומרת תמר. "התקשורת מוצפת במסר שזוגיות טובה תלויה בלפנק ולהתפנק, וכמובן גם בכל מיני פסיכולוגיות בגרוש בסגנון של ‘לעבוד על הזוגיות’. זוגיות טובה מותנית קודם כול בשותפות אינטלקטואלית, ביצירה משותפת ובהפריה רוחנית הדדית. בורכנו שאנחנו באותו מקצוע, ושעבודתנו אינטלקטואלית. זה היה מסע משותף מפרך מאוד, וכמובן לא הראשון. יש לנו כבר נכדים. הוא ארך שלוש שנים ולא יכולנו לבצע אותו לבד. לא היה לנו תקציב כי שום קרן לא הייתה תומכת בכתיבת ספר שכותרתו 'כל שקרי האקדמיה'. לא קיבלנו שום סיוע חיצוני למחקר. בלי השיחות המשותפות, בלי חלוקת העבודה בינינו והביקורת ההדדית, לא היינו מצליחים להגיע לנקודת הסיום. אנחנו מאוד גאים בספר הזה ומקווים שתהיה לו תרומה משמעותית לשינוי המצב”.

אבל אצל בני הזוג אלמוג התרומה לא נגמרת בביקורת בלבד. עם האבחון הרפואי מגיעה גם התרופה, כפי שהם רואים אותה. הם מנסים להסביר לי את המהלכים הדרושים על רגל אחת. נסו להחזיק ראש. "צריכה להיות הפרדה בין מכוני מחקר ובין מכוני הוראה. כל פקולטה או חוג שלא יוכלו לעמוד באופן עצמאי על רגליהם, כמו מכון מחקר או הוראה, יצטרכו להתאחד עם שותפים או להיסגר. תהיה גם הפרדה בין תפקיד המדען, איש המחקר, לתפקיד המלמד, שאפשר לקרוא לו 'מהנדס ידע'. המדענים תמיד יסייעו למורים, אבל לא צריך לערבב בין שתי הפונקציות. יידרש עידוד ממשלתי של היזמות בתחום ההוראה, בעיקר הוראה מקוונת. זאת מתוך מטרה מוצהרת לפתוח לחלוטין את שוק ההשכלה הגבוהה ולשבור את המונופול של המוסדות להשכלה גבוהה. וגם: ביטול מיידי של מל"ג, מימון וסבסוד נקודתי של תחומי מחקר והכשרה במקום לממן מוסדות וסטודנטים, הפסקת תוספות שכר בגין תארים אקדמיים במגזר הציבורי, והכרה של הממשלה בסיום עידן המוסדות להשכלה גבוהה, תוך יצירת תוכנית ארוכת טווח לסגירת מוסדות, פקולטות וחוגים. צריך סוף סוף לעמוד מול האמת ביושר ובאומץ ולהביט בעתיד בעיניים פקוחות”.