הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאלצילום: עצמי

 

שמעתי מהרב יוני לביא על מנהג יפה לליל הסדר:

כל אחד מבני המשפחה מכין מכתב אחד או יותר, המיועד/ים למי שבחר. את המכתב הוא כותב בשמה של אישיות או בשמו של עצם בהגדה. מכתב מפרעה, מלבן או ממשה. מכתב מהצפרדע, מהלבנה, מהיאור או מהמדבר. כל מכתב מקופל, כאשר רואים מבחוץ רק את שמו של הנמען ואת המקום בהגדה בו הוא אמור להיפתח. כשמגיעים למקום הזה בהגדה, מקבל המכתב פותח ומקריא אותו לכולם.

את הרעיון הזה ניתן לשכלל השנה, בכך ששולחים מראש את המכתבים הללו לבני משפחה שאין אפשרות לערוך אתם את הסדר, ובמיוחד לסבא ו/או לסבתא שימצאו את עצמם מקיימים את ליל הסדר לבדם. כך תהיה כל המשפחה נוכחת אתם בשולחן הסדר. וכמובן, אפשר גם שסבא וסבתא ישלחו מכתבים כאלה לנכדיהם וניניהם.

בחרתי להכין קדימון למנהג זה, ולכתוב מכתב בשמו של פתח הבית. עוד לא החלטתי למי אשלח אותו.

מכתב מפתח הבית שלך

מעולם לא דיברנו, אף שאנו נפגשים פעמים רבות במהלך היום. לפעמים אתה יוצא דרכי החוצה, לפעמים אתה נכנס דרכי פנימה, ופעמים רבות שאתה פותח אותי לאורח המבקש להיכנס ולקבל יחס לבבי. לאחרונה אנו נפגשים לעתים מאוד רחוקות. אתה סגור בבית, כמעט ולא יוצא, וגם איש אינו נכנס אל הבית דרכי. לכל היותר מניחים לידי חבילה ומסתלקים במהירות.

    האמת היא שהמצב הזה מזכיר לי כמה נשכחות. היה לילה אחד, הלילה האחרון שבו היית במצרים. לקחת אגודת איזוב וטבלת בדם שהיה על הסף. את הדם מרחת על המשקוף ועל שתי המזוזות שלי, וכך הייתי מוקף בדם מארבעה צדדים, כנגד ארבע אותיות שמו של הקב"ה. את זה עשית אחר הצהריים. ומאז רדת החשכה – גם אם הייתי פתוח – לא יצאת דרכי, ואף איש לא נכנס. מגפה השתוללה במצרים, ואתה הוזהרת שלא לצאת מן הבית, כדי שלא תיפגע. יכולת לשמוע דרכי את הצעקות ואת היללות שבקעו מבתי השכנים. אבל איש לא יצא ואיש לא נכנס. אפילו את בשר הקרבן אי אפשר היה להוציא דרכי. הנגף לא נכנס, ופסח על הבית שלך. הבית, שהיה פתוח תמיד לחברים, לשכנים, לאורחים, וצורתו היתה כצורתה של האות ת' – שהיא סגורה משלושה צדדים ופתוחה בצד הרביעי – שינה את פניו. ה-ת' הפתוחה הפכה ל-ס' סגורה, ואז הפך ה'פתח' ל'פסח' [ולא רק למתפללים בהברה האשכנזית...]. 

    אבל לא היתה זו הפעם היחידה בה אי אפשר היה לצאת דרכי. גם בשבעת ימי המילואים ישבו הכוהנים לידי באוהל מועד ולא יצאו ממנו. היתה זו בשבילם תקופה של ניתוק מכל הסביבה ומכל אורחות החיים. היו אלו בשבילם ימים של קדושה, של טהרה, של התבודדות, של התבוננות, של התרכזות במשמעות העמוקה של המשכן. ומכאן נוצר תקדים חשוב בכל שנה – לכוהן הגדול לפני יום הכיפורים, כשהוא מסתגר בלשכתו אשר בבית המקדש ומכין את עצמו אל היום הגדול והקדוש כשהוא מנותק משגרת חייו. על כך כתב לך הרש"ר הירש בסופה של פרשת השבוע:

היושב בבית ה' מתמסר אל הרעיון המתבטא במקדש; אף הוא מחדיר אל לבו את המחשבות וההחלטות הנלמדות מבית ה'; שכן רק על ידי כך יכולה הישיבה בבית ה' להיות מטרה של כיסופים אנושיים. משום כך נראה לנו, שהישיבה פתח האוהל במשך שבעה ימים כללה גם את התפקיד הזה: הכוהנים קלטו שפע הגיונות קודש, המשפיעים על ההכרה והרצון; הללו באים לידי ביטוי במקדש אוהל מועד; והשמירה עליהם היא עיצומה של עבודת הכהונה, שהישיבה פתח האוהל הכינה לקראתה.                     

במצרים לא היה לנו בית מקדש. בהקרבת הקרבן הפכת אתה את הבית לבית המקדש האישי שלך. אותי, פתח הבית שלך, הפכת להיות המזבח שלך. אני, העומד בדיוק בתפר שבית ה'בית' לבין ה'חוץ' – עזרתי לך שם להתכנס אל החוג המצומצם והמקודש של המשפחה. הקשר העמוק שיצרתם ביניכם שם, בפנים, נתן לך לאחר זמן את היכולת ליצור קשר עמוק בו תקרין חום אנושי ואהבה, ואף קדושה, גם אל מי שנמצא מחוץ למשפחה, עם זה שלא יכול היה להיכנס דרכי אליך ושלא יכולת לצאת דרכי אליו מתוך עצמך החוצה. וגם עכשיו, כשאני סגור, הלב שלך – שמתרחב אל בני המשפחה – נשאר פתוח אל אלה שבחוץ.

    גם השנה, כשאינך יכול לצאת החוצה, ואף לא יכול להכניס איש פנימה, אל תשכח לפתוח אותי. הנגף לא יבוא אל הבית, אבל אליהו הנביא ייכנס אליך ויבשר לך את הגאולה הקרובה. עוד מעט יעלה השחר, ונצא כולנו מן המְצָרִים בהם אנו נמצאים כרגע. מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחבי-ה.