המצה והקורונה - שיעור עולמי באמונה

הקורונה משיבה אותנו אל יסוד המצה שבנו. אל הארץ, אל הבית, אל המשפחה, אל עצמנו. מוגבלים בזמן ובמקום, ונדרשים להמתנה לא קצובה.

יעל אראלי , י"ד בניסן תש"פ

מצות
מצות
צילום: פלאש 90

לא כך דמיינו את הימים המיוחדים האלה של פסח, כשאת החגיגיות המשפחתית מחליף וירוס מסתורי שתקף את העולם כולו ופושה לצערנו גם בארצנו. עם כל אי הנחת ואי הנוחות, אי אפשר להתעלם מן העיתוי ועל כן כדאי בתוך ההדממה ועצירת שטף החיים שנכפו עלינו, להתבונן, לראות ולשמוע את קול ה' המדבר אלינו גם בימים סוערים אלו. לא בכדי הקפיד הרב צבי יהודה זצ"ל לכתוב את המילה היסתוריה כך, דווקא בתי"ו. הקב"ה מסתתר, "אכן אתה א-ל מסתתר", אך הוא מתגלה אלינו דרך מאורעות ההיסטוריה.

עיקר מצוות ליל הסדר, מזה אלפיים שנה מאז חורבן בית המקדש, היא אכילת המצה בליל הסדר. המצה נקראת בספר הזוהר "מיכלא דמהימנותא" - מאכל האמונה. בהגדה של פסח היא נקראת "לחמא עניא" - לחם עוני. ננסה לראות את הקשר שבין שתי התכונות האלה לאופייה ומהותה של המצה ובינה ובין ימי הפסח והקורונה ומה הם תובעים מאיתנו.

כך כותב ספר הזוהר (בתרגום על פי ספר טללי חיים לפסח בעריכת הרב ראובן ששון): "שני לחמים אכלו ישראל, אחד כשיצאו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, ואחד במדבר, לחם מן השמיים, אחד בפסח ואחד בשבועות. כמו שכתוב 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים'. ועל זה קורבן בשבועות לחם הוא, ועל הלחם מקריבים שאר קורבנות החג, שהלחם הוא העיקר, שנאמר 'והקרבתם על הלחם שבעת כבשים', 'ממושבותיכם תביאו לחם תנופה'. שזהו הלחם שהחכימו בו ישראל חוכמה עליונה של התורה ונכנסו בדרכיה. כעת יש להתבונן, בפסח יצאו ישראל מהלחם שנקרא חמץ, שנאמר 'ולא ייראה לך חמץ' ונאמר 'כי כל אוכל מחמצת', מדוע? מפני כבודו של הלחם הקרוי מצה. כעת, בשבועות, שזכו ישראל ללחם עליון יותר, לא ראוי שיהיה החמץ בטל ולא ייראה כלל? ומדוע קורבן שבועות חמץ הוא, שנאמר 'סולת תהיינה חמץ תאפינה'? ועוד, שביום זה התבטל יצר הרע והתורה שנקראת חירות הופיעה, ומדוע יש מקום לחמץ? אלא משל למלך שהיה לו בן יחיד והיה חולה. יום אחד התעורר לבן תיאבון לאכול. אמרו, יאכל בן המלך את הרפואה הזו, וכל עוד שאוכל רפואה זו, לא יימצאו מאכלים ומזונות אחרים בבית. עשו כך, כיוון שאכל רפואה זו ונתרפא, אמרו שמכאן ואילך יאכל כל מה שהוא תאב ולא יזיק לו. כך כשיצאו ישראל ממצרים לא היו יודעים עיקר וסוד האמונה, אמר הקב"ה, יטעמו ישראל רפואה זו, וכל עוד שאוכלים רפואה זו לא ייראה להם מאכלים אחרים. כיוון שאכלו את המצה שהיא הרפואה, לעלות ולהיכנס בסוד האמונה, אמר הקב"ה מכאן ואילך ייראה להם חמץ שהרי לא יוכל להזיק להם".
העולם כולו עובר טלטלה גדולה, בירור של סולם הערכים הלאומי וההומני של החברות והלאומים השונים. היחס לקשישים, האתיקה של בריאות הציבור, מקומה של הדת במרחב הציבורי ומה קורה כאשר אי אפשר לקיים את הפרקטיקות הדתיות הציבוריות בפרהסיה

במצה יש תכונה של פשטות המאפשרת לבנות קומה של אמונה. היא לחם עוני - היא פשוטה ודלה. מורכבת רק מקמח ומים. נעשית בטווח זמן מוגבל ובתנאים מחמירים ונאפית במהירות. כל התהליך מתחילת ערבוב החומרים ועד המוצר המוגמר לא יארך יותר מח"י רגעים. הזוהר רואה בלחם הייחודי הזה כתרופה - רפואה הכרחית שיש לעכל ולהטמיע כדי לצאת ממצרים, ממהות העבדות והשעבוד, ולבנות באופן פרטי וכללי-לאומי קומת אדם של אמונה, כשלב מקדים והכרחי למתן תורה בשבועות. המצה היא שלב הכרחי לפני החמץ. ומרגע שאכלו את המצה נכנסו בסוד האמונה. האמונה המגולמת במצה נטמעה בגופם ובנשמתם של בני ישראל באמצעות האכילה.

המצה, בניגוד ללחם החמץ, דלה, דקה וטעמה בסיסי וניטרלי. החמץ לעומתה תוסס, תופח, מתפשט, גולש מעבר לשולי הקערה. ריחו דומיננטי טרם האפייה ולאחריה. מהותה של המצה כלחם עוני מבטאת את הצורך לחזור אל נקודת היסוד - אל הסוד: סוד האמונה הטבוע בנו מאותו ליל שימורים, לילה שבו עבר המשחית בכל ארץ מצרים ופסח על בתי ישראל הישובים בביתם סביב קורבן הפסח –"שה לבית אבות, שה לבית" (שמות יב, ג).

העני מסתפק במה שיש לו, ומודה על המעט בבחינת מרובה. הוא נושא עיניו לשמיים ומבקש על לחמו מדי יום ביומו. העני יודע שאין לו משלו כלום וכל כולו אמונה במי שאמר והיה העולם. הוא יודע שכל קנייני העולם והאדם ניתנו מריבונו של עולם, ביום אחד הרי הם של העשיר וביום השני יתהפך מזלו וייהפך לעני מרוד.

העני מבין כי העושר האמיתי אינו טמון בקניינים החומריים, כי אם בקנייני הרוח שהם נצחיים ולא ניתנים למסירה. זוהי המצה וזהו עיקרו של ליל הסדר - חידוש וחיזוק חוויית המעבר ההיסטורית והקולקטיבית אך גם האקטואלית והסובייקטיבית משעבוד לגאולה, מעבדות לחירות, ממ"ט שערי טומאה לטהרה.

החמץ, לעומת זאת, מבטא את הרצון להשיג ולרדוף אחרי מה שעוד לא הושג, לתסוס, להתפשט במרחב ובזמן בלי גבולות. ביעור החמץ, הניקוי והחיטוי מחייבים אותנו לא רק לעבודת גוף מפרכת, כי אם גם לעבודת נפש של בירור וחיטוי בבחינת ניקוי, טיהור וגילוי החלקים האותנטיים והפנימיים שאולי קצת התעמעמו והתכסו בלכלוך.

יציאת הטבע מכלאו

אני מרגישה שלא מקרה הוא שמגיפת הקורונה תקפה אותנו דווקא בימים שבין פורים לפסח. בין התגלות "המלך", מלכו של עולם במגילת אסתר, ובין שידוד מערכות הטבע בעשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

הקורונה משיבה אותנו אל יסוד המצה שבנו. אל הארץ, אל הבית, אל המשפחה, אל עצמנו. בד' אמותינו הננו ישובים, מוגבלים בזמן ובמקום ונדרשים להמתנה לא קצובה בזמן. המתנה שבעיניי היא גם מתנה. העולם המערבי מחד ומעצמת הצריכה התעשייתית הסינית מאידך הגיעו לנקודת אל-חזור של היקפי תיעוש וייצור, צריכה וקניינים חומריים עצומים. האדם המודרני נע ממדינה למדינה, הגלובליזציה יצרה אשליה של שליטה אנושית מוחלטת. והנה, מגיעה מציאות שונה שמחזירה אותנו ואת העולם כולו לכאורה שנים אחורה, אך למעשה היא מאלצת אותנו לברר סוד גדול של קיום דווקא בסוד הצמצום.

העולם כולו עובר טלטלה גדולה, בירור של סולם הערכים הלאומי וההומני של החברות והלאומים השונים. היחס לקשישים, האתיקה של בריאות הציבור, מקומה של הדת במרחב הציבורי ומה קורה כאשר אי אפשר לקיים את הפרקטיקות הדתיות הציבוריות בפרהסיה ועד השאלות האישיות, האקזיסטנציאליסטיות של חיים ומוות, של חרדת המוות ושל משמעות החיים.

הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו לפסוק "שמור את חודש האביב" מסביר מדוע יש לשמור על קביעת חג הפסח דווקא באביב, ויוצר הקבלה בין פריצת הטבע ופריחתו ובין התגלות סגולת עם ישראל בגאולתו: "ויש לנו לדעת ולהתבונן, כי כמו חודש האביב מסוגל להפוך כל זרע לצומח מחדש להחליף כוח, כך חודש הזה אות לישראל אשר עוד נחליף כוח ובניסן עתידין ליגאל. ומי שמתבונן יותר רואה כי ישראל בעולם כמו העיקר בכל פרי שהוא הגרעין. שאין אדם מחבב כל כך הגרעין לאכילה, ואינו נשמר כמו גוף הפרי שמוכשר להנאת האדם, אך מכל מקום הגרעין הוא שומר את קיום המין. ובשעה שמגיע לריח האביב, הוא היקר מכל הפרי. וכל הפרי נרקב, והגרעין שח לארץ ומגיע למשוש דרכו ולעשות פרי. כך ישראל בעולם בהליכות הטבע אינם נראים לעיקר בעולם, אבל המה המקיימים את העולם. וכאשר יגיע מועדם אז יהיה משוש דרכם להיות גדל והולך ומעלים מן האדם בכלל. ועל זה נקרא חודש האביב. ומפרש דמש"ה בחודש האביב הוציאך וגו'. להודיעך את כל זה".

חודש ניסן, חודש האביב, מבטא את יציאת הטבע כולו מבית כלאו. במהלך החורף הטבע היה בתרדמת, אוגר את כוחותיו ומתכונן לפריצה ולפריחה המחודשת. כמוהו גם עם ישראל שיצא מבית כלאו, מארץ מצרים מבית עבדים, והתגלה בעולם כעם סגולה מספר תהילת ה'.

האתגר המונח לפתחה של האנושות כולה ולפתחנו כעם ה' בשוך ימי הזעם הוא לשמר את ניחוחה וטעמה של המצה, לחם העוני, לחם האמונה. לאחוז במשך כל השנה בשמחת הדברים הפשוטים, בתלות המבורכת בבורא עולם, בכאן ובעכשיו, באני ובאנחנו.

ד"ר יעל אראלי היא יו"ר פורום המדרשות התורניות לבנות