הרב בקשי דורון זצ"ל כיהן כרב הראשי לישראל בתקופה שהייתי יו"ר תנועת אמונה הארצית לפני כ20 שנה, ובתוקף התפקידים שלו ושלי, נפגשנו לדקות ספורות במספר אירועים ציבוריים.
לכן, הפתעתי הייתה גדולה כשיום אחד הטלפון צלצל במכונית שלי והרב עצמו היה על הקו. הסיבה לפנייה לאמונה, אמר בקולו הנעים והענייני, היא בגלל שהחוק לאימוץ בין ארצי עכשיו נידון בכנסת, והוא מודאג מהאפשרות שתינוקות לא יהודים יגיעו לארץ דרך מסגרות שאינן מפנות לגיור או אינן לוקחות את הנושא בחשבון כלל.
הרב הסביר שהציעו לגייר את התינוקות בחו"ל לפני הבאתם ארצה, אפשרות בעייתית ביותר. "חייבת להיות כאן בארץ כתובת אמינה למשפחות שתבטיח תהליך גיור כהלכה לתינוקות ואני מבקש מתנועת אמונה שתקים עמותה לאימוץ בין ארצי," אמר.
הרב ביקש ואנחנו נרתמנו, וקיבלנו ממנו את ברכת הדרך. השתתפנו בישיבות בכנסת בנושא והבענו את דעתנו. הקמנו עמותה, דיברנו עם משרדי הממשלה הרלבנטיים, בחרנו אנשי מקצוע וכן קבוצה שמטרתה לבדוק תנאי אימוץ והוצאות צפויות ואנשי קשר בארצות שונות כגון רומניה, רוסיה, הודו, מקומות בדרום אמריקה. מעניין היה ללמוד שישנן ארצות עם ילדים קטנים המתגלגלים ברחובות, רעבים וללא תשומת לב מאף אחד, אבל הממשלות אינן מרשות אימוץ בין ארצי כי הן רואות בכך עלבון למדינה ואובדן לאומי.
בנושא גיור ישבה ועדה שלנו עם הרב חיים דרוקמן שפסק שאם ההורים מוכנים לנהל בית כשר ושומר שבת וחג (אם הם לא עושים זאת לכתחילה) ומתחייבים לשלוח את הילד לחינוך דתי אפשר להירשם אצלנו לאימוץ ולגייר את התינוק. היו זוגות שעברו דירה למקום עם חינוך דתי, החליפו את כלים והתחילו לשמור שבת כדי לאמץ ילד שיוכל לגדול כיהודי. הרה"ר עקב אחרי הנעשה.
העמותה פעלה מספר שנים. עם הזמן הדרישה ירדה בגלל שהסתבר שעלויות האימוץ גבוהות מאד (והדרישה לשוחד בארצות שונות גם) והעמותה הפסיקה לפעול.
אבל שעד היום זכורה לי הדרך האבהית בה דיבר הרב על הורים הכמהים לילד ועל הדאגה שהייתה בראש מעייניו - להבטיח שהילד המאומץ יגדל כיהודי.
הפעם השנייה שהרב בקשי דורון עזר לתנועת אמונה התחילה כשהגעתי הביתה יום אחד ומצאתי אישה צעירה יושבת על המדרגות בחוץ. כשנכנסנו ספרה לי שהיא עלתה לארץ בגפה מאנגליה, פגשה כאן רופא צעיר והתחתנה אתו. הוריה קנו לזוג דירה ביישוב מסויים ועזרו להם עד שהבעל גמר את הלימודים. נולדו להם שלושה ילדים. אלא שהבעל התגלה כאלים, נוהג להכות אותה ואת הילדים ופעם הטיח את אחד הילדים לקיר.
היא סבלה את הכול בשקט כי לא רצתה לצער את הוריה (סיפור החוזר על עצמו בעולם הדתי) אבל גננת ערנית קראה לה ואמרה שהילד מצייר רק בצבע שחור ומשהו כנראה לא בסדר. האשה המוכית מיררה בבכי והגננת הציעה לה להיעזר בתנועת אמונה. לא אכנס לפרטים נוספים כדי לא לחשוף במי מדובר, אבל התחיל תהליך גירושין בבית הדין הרבני בסיוע הרב של מקום מגוריה אליו התקשרנו.
אך הבעל סירב לתת גט. ואז בחוסר אונים, החלטתי לפנות לרב בקשי דורון לקבל עצה. הוא ביקש שאגיע למשרדו מייד, ואי אפשר לשכוח איך שריחם על האישה ורתח כשדיבר על הגבר. "גברת סילבצקי", אמר בקול שונה מאד מהקול בו דיבר על אימוץ, "אני מבקש ממך להביא קבוצה של נשות אמונה עם פלקטים נגד סרבן הגט הזה, תכתבו עליהם את שמו ושהוא אלים ומסרב לתת לאשתו גט, ותעמדו ליד המשרד בו הוא רואה חולים. הוא יתן לה גט."
הרעיון לא יצא לפועל בגלל שהאישה פחדה לבייש את ילדיה בפני החברים שלהם – אבל האיום עזר, והרב המקומי התקשר לאחר זמן מה להגיד לנו שהבעל הסכים להצעה בנושאים פיננסיים ונתן לאשתו גט.
שני סיפורים קצרים – הפותחים צוהר לדמותו של מנהיג הנערך כתלמיד חכם מופלג אך הדואג לצביון היהודי של המדינה ויחד עם זאת למשפחות חשוכי ילדים ולנשים במצוקה. יהי זכרו ברוך.