אריאל פייגלין
אריאל פייגליןצילום: יהושע מנשה

אני יוצא מפסח עם טעם מר בפה. כבר שלושה ימים שהפיד שלי בפייסבוק גועש מימין ומשמאל, אלו מגנים את אלו ואלו בתגובה מכריזים שנפשם לא תבוא בקהלם של אלו. וכל זה למה? בגלל כותרת פרובוקטיבית משהו שפרסמה רבנית מהאגף הליברלי של הציונות הדתית.

שוין, בסוכות זה היה הפוך. לפני חצי שנה בדיוק סער המגזר הדתי לאומי בעקבות פוסט של רב חרד"לי ידוע שהציג ילדה קטנה המתמודדת עם הלכות צניעות.

לטובת מי שלא יודע על מה אני מדבר, אספר בקצרה שלציונות הדתית יש מנהג: לריב ברשתות החברתיות. פייסבוק, טוויטר, וואטספ ודומיהם מהווים את זירת הויכוח, והנושא? באמת לא משנה. כמו שציינתי, בסוכות זה היה על פוסט הנוגע להלכות צניעות 'מחמירות' מידי, ובימים האחרונים הרשתות סוערות בעקבות כותרת שזלזלה במשה רבינו. המשותף לכל הסערות האלו שהן, במחילה, סערות בכוס מים. לרוב, מי שאיננו שועל פייסבוק/טוויטר אפילו לא יהיה מודע לקיומם. 

אז נכון, משנה מפורשת קובעת ש"כל ישראל חברים ברגל", אבל המשנה הזו נקבעה פעם, לפני שהיו רשתות חברתיות. בפועל, פעם אחרי פעם אנחנו רואים במרשתת התנצחות מילולית של בני האור מול בני החושך (תשבצו ליברלים/חרד"לים איפה שבא לכם, באמת שלא אכפת לי), על נושאים ברומו של עולם. או שלא?

אני לא רוצה לרדת לגופם של טוענים וטיעונים, ממש לא, רק להפנות את הזרקור מאותם נקודות קיצון אל הרוב הדומם – המגזר הדתי לאומי. לדוגמה, ממש עכשיו בפסח האגף החרד"לי כולו התגייס כנגד אותה רבנית, שאם אינני טועה גם באגף הליברלי נחשבת כסמן קיצוני, ובסוכות קרה ההפך בדיוק. נהירה של ליברלים מרחבי הרשת שמיהרו לגנות את דבריו של אותו הרב, רב שגם בקרב אחינו החרד"לים יש שחושבים את פסקיו למחמירים מידי.

הבעיה העיקרית היא שבכל הדיונים האלו אין מנצחים, יש רק מפסיד. יותר נכון, שני מפסידים. המפסיד הראשון הוא המגזר כולו, שפעם אחרי פעם נקרע לגזרים בעקבות התבטאות זו אחרת. והמפסיד השני הוא אותו האגף שמגיב, שזיהה איזו אמירה או כותרת ונעמד על רגליו האחוריות כדי לגנות אותה. המשוואה היא פשוטה מאוד: התייחסת? – הפסדת.

הסיבה הראשונה לזה, והקלה ביותר לזיהוי, היא ציפוף שורות. גם אם אותו אדם כתב את דעתו האישית, דעה שיכולה להיות לחלוטין לא מקובלת בקרב הלייטים/חרד"לים/ליברלים/מתנחלים/ווטאבר, אם הם יזהו התקפה על מישהו מ'שלהם' הם יגבו אותו. ככה פשוט, זה אינסטיקנט חייתי שנובע מהבטן אם כי לרוב יבוא עטוף בניסוחים מנומקים שכוללים את הביטוי "כבוד...".

החרד"לים אוהבים את הביטוי "כבוד התורה", הליברלים יעדיפו להצטדק עם "כבוד האדם". לא משנה, המשמעות היא אחת – לא משנה מה הוא כתב, אנחנו נגבה אותו כי הגישה שלך לא מוצאת חן בעינינו. ברכותיי, הפסדת. דחפת תת-מגזר שלם לזרועותיה של דעה שאתה מתעב, נפוליאון בדקותיו האחרונות של קרב ווטרלו לא היה מתחלף איתך.

אבל זה רק תחילת ההפסד, הרי ממילא לא חיבבת את קבוצת האנשים הזו עוד לפני, נכון? אבל ה'מגזר הדתי-לאומי' זה כבר עניין אחר. דעות קיצון תמיד יש, אבל רוב המגזר נוטה להישאר מעל הדיונים האלו. לחיות את חייו, לפרנס, לבלות, לדאוג לילדים. פחות אכפת להם מהאמירה של הרב ההוא או מהקמפיין של העמותה ההיא. אבל ברגע שפורץ דיון כזה, כל דיון, הוא מתחיל להמיס את קצותיו של אותו רוב דומם, ומזה תמיד, אבל תמיד, ירוויח הצד ה'פרובוקטיבי' ולא ה'מגנה'.

הסיבה לזה היא נורא פשוטה, והיא שלצד הפרובוקטיבי, הזה שבעקבותיו האמירה שלו התחיל הפולמוס, היה משהו שלצד המגנה אין – היה אמירה. הצד שכנגד רק הגיב, רק שלל את האמירה הקודמת, אבל בזה הוא לא מחדש שום דבר לרוב הדומם. ולכן, בהכרח, הוא מפסיד.

בואו ניתן דוגמה. נניח שאני עומד בחדר עם עוד מאה אנשים, ומכריז שהסרט מרי פופינס מלא במסרים אנטישמיים. אוקי, מכיוון שאני בקצה החדר, רק ארבעה אנשים שמעו אותי. אחד הסכים איתי, ושלושה חשבו שאני אידיוט גמור. עד כאן הגיוני?

המצב, נכון לעכשיו הוא שאחוז אחד מהנוכחים בחדר מסכים לטענה שלי, שלושה אחוזים מתנגדים, ותשעים ושישה אחוז לא שמעו אותה בכלל. מכיוון שמדובר בטענה שהמצאתי כרגע, סביר מאוד להניח שכל מי שלא שמע אותי במפורש, לא חשב עליה בעצמו. מזה נובע שהוא כנראה גם לא מסכים איתה. מ.ש.ל.

עכשיו, אם אותם שלושה שחושבים שאני אידיוט יתחילו להגיב וליצור דיון מכיוון שהם חושבים שזו הזדמנות להכניס בראש לכל ה_______ (לייטים/ליברלים/חרד"לים, אתם כבר מכירים את התו"ל), התוצאה הישירה של המעשה שלהם תהיה להפוך את הדיון לדיון חדרי, כלומר, לתת לי מאה אחוזי חשיפה או מעט נמוך מזה. כבר הרווחתי. במצב כזה, אפילו אם עוד 90 מתושבי החדר יחשבו שאני אידיוט, אבל אחד השתכנע מהטיעונים שלי – ניצחתי.

התוצאה של כל ויכוח כזה, ולא משנה כמה הוא מוצדק וכמה הצד השני כופר/חשוך, היא פשוט הכפלת הכוח של הצד השני. נכון, הוא עשה פרובוקציה, ונכון, הצלחתם לסחוף את רוב הציבור אחריכם, ועדיין, הפסדתם. כי בסוף, בסך הכל הפכתם אנשים אנמיים למתנגדים לדעתו של פלוני אלומני, אבל אלו אנשים שסביר להניח שהיו מתנגדים לדעתו בכל מקרה. הוא, לעומת זאת, גם קיבל חשיפה וגם הצליח להכפיל את ציבור התומכים בטענתו במחי ויכוח ציבורי אחד. קונגרג'וליישן.

אין לי פתרון קסם, המגזר שלנו אוהב לריב ולפי ההתכתשויות הפוליטיות בסבבי הבחירות האחרונים אנחנו גם די טובים בזה. אבל אם יש משהו שהבחירות האלו הוכיחו לנו, זה שאנחנו גם הראשונים להפסיד מזה. אז פעם הבאה שמישהו אומר דעה שאתם לא מסכימים איתה, תנשמו עמוק, דפדפו אותו הלאה ולכו לשחק עם הילדים שלכם במקום לכתוב תגובה מתלהמת. תאמינו לי, אתם רק תרוויחו מזה. 

סליחה, התכוונתי אנחנו, כמגזר. אנחנו רק נרוויח מזה.

אחרי פסח שמח.