פריצה ושימור

אחת הדילמות של היהודי היא המתח בין פריצה לשימור. למשל נושא התפילה, ציבור גדול מרגיש יובש וחושב כיצד ניתן לשפר אותה.

הרב אברהם בלס , כ"ב בניסן תש"פ

הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלס
צילום: עצמי

אחת הדילמות המרכזיות של האדם היהודי היא המתח בין פריצה לשימור. אם ניקח למשל את נושא התפילה, הרי ציבור גדול מרגיש שעבודת ה' שלו היא בחינת מצוות אנשים מלומדה, הוא מרגיש יובש, ועתים הוא חושב כיצד ניתן לשפר את עבודת התפילה.

עמידה במקום היא מתכון בטוח לקיפאון שזה הדבר המסוכן ביותר ליהדות. החסידות למשל, שהדגישה מאוד את התפילה ואת עבודת הרגש, צמחה כאנטיתזה לליטאיות שנתפשה כיהדות שחסר בה חום רעננות. היום אנו רואים יותר ויותר נמשכים לתפילות קרליבך, ורובם ככולם מסכימים שמדובר בתופעה מבורכת מאין כמותה.

הרצון לסלול דרכים חדשות ולפרוץ קדימה הוא דבר מסוכן מאוד ודורש ביקורת. הגמרא בתלמוד הבבלי ביחס לקביעתו של רבי אליעזר שהעושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים מעלה אפשרות שתפילת קבע היא תפילה ללא חידוש. חייבים לחדש בתפילה, אולם כאן מגיעה הסתייגותו של רבי זירא (ברכות כט, ב), שאומר שבאופן עקרוני חידוש בתפילה הוא דבר טוב, אולם יש להימנע ממנו כיוון שהוא מבלבל.

החסידות בשלביה הראשונים הותקפה בצורה קשה ונתפשה כרפורמה. אנו רואים איך כל שינוי גם אם הוא נאמן להלכה, וגם אם הוא נאמר על ידי רבנים יראי שמים, בדרך כלל מותקף בצורה רצינית.

פרשת שמיני והפטרתה

הפטרת פרשת שמיני עוסקת בהעלאת ארון השם לירושלים. במהלך העלאת הארון, הוא עומד ליפול ואז עוזא מנסה למנוע את הנפילה, שהרי נפילה של ארון הקודש נתפשת בעיני הציבור כפגיעה חמורה בקודש (צמים על ספר תורה שנופל), ודבר זה גורם למיתתו של עוזא בידי שמים.

מסיפור זה ניתן ללמוד דברים רבים, אולם אחת השאלות המרכזיות היא מה הקשר בין ההפטרה לבין הפרשה.

פרשת השבוע עוסקת במות שני בני אהרן בהקריבם אש זרה, אשר לא ציווה אותם.

המדרש ופרשנים רבים מסבירים שחטאם של בני אהרן היה שהם היו כל כך מלאים באהבת השם, כך שלמעשה הם התנהגו כמו מלאכים ולא כמו בני אדם. הקב"ה אינו מעוניין כלל בעבודת השם שהיא כולה אהבה ואין בה שום אלמנט של יראה.

אם כך היינו חושבים שאין מקום לעבודת האהבה, מלמדת אותנו ההפטרה, שעבודת ה' שכולה יראה היא לא פחות גרועה. נשים לב ונראה שכאשר דוד המלך מעלה את הארון ה' בפעם השנייה- פעמים מופיעה המילה בשמחה. אם בהעלאה הראשונה האווירה המרכזית הייתה אווירה של יראה, הרי דוד המלך תיקן את הדברים וההעלאה השנייה התנהלה מתוך שמחה.

אם נשלב את הפרשה וההפטרה, הרי שהמסר הוא ברור. רק אהבה זה דבר מסוכן, חייבים לשלב יראה, אולם אם היראה היא הדבר המוביל, הרי שהתוצאה גם היא אינה טובה. מסתבר שהמתח בין אהבה לבין היראה, בין הפריצה לבין השימור הוא מתח מחויב המציאות והוא מתח חיובי. מסתבר שגם במתח זה, כמו שאנו מוצאים אצל דוד המלך, צד האהבה והשמחה צריך להוביל.

העדפת הירושלמי

בתלמוד הירושלמי ישנה סוגיה מעניינת (מגילה ג, ג) שם הורה אמורא אחד לתלמידו שאם יבוא לכאן אדם שתורתו אומנותו תכניס אותו לבית המדרש יחד עם משאו וחמורו. להכניס חמור לבית מדרש. האם אין כאן פגיעה בקודש? בוודאי שיש כאן פגיעה בקודש, אולם לתלמוד הירושלמי נושא הפריצה, כאשר כאן מדובר ברצון שהתלמיד חכם ייצור בתורה, בלי הפרעה, בלי שכל הזמן יחשוש שיגנבו לו את החמור, הוא נושא חשוב ביותר. מתברר ממקור זה (ועוד מקורות נוספים) שהתלמוד הירושלמי בשעה שישנו עימות בין פריצה לשימור וצריך להכריע נותן עדיפות לצד הפריצה. כל זה נכון אם צריך להכריע, אולם אם לא נדרשת הכרעה, הרי שהירושלמי משאיר את המתח הבריא הזה בין פריצה לשימור על כנו, אם כי נראה שיסוד האהבה והחידוש צריך להוביל.

גם ביחס לקביעתו של רבי אליעזר שהעושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים שההסבר המקובל שלו הוא שצריך להכניס נשמה לתפילה, מביא הירושלמי (ברכות ד, ד) שאלו שהסבירו כך בסוגית הירושלמי – רבי אבהו ורבי אלעזר הם בעצמם חידשו רבי אבהו חידש ברכה בכל יום ורבי אלעזר חידש תפילה חדשה בכל יום. אם מדובר על חידוש טוטאלי התלמוד הירושלמי בעצמו מביא את רבי זירא שאומר שדבר זה איננו נכון, ממש כמו בתלמוד הבבלי, אולם כאשר מדברים על חידוש מצומצם, הרי לפי התלמוד הירושלמי מדובר בדבר מבורך. לדעת הירושלמי חידוש צריך להוביל בעבודת השם.

שילוב של קבע וחידוש

העדפה זאת של התלמוד הירושלמי, אינה אומרת, כאמור, שישנו כאן ויתור על עבודת היראה. שני התלמודים קובעים שאסור לאכול ולשתות בבית הכנסת (בבלי מגילה כח, א וירושלמי מגילה ג, ג)

עם כל זאת בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים מספר מקומות שנהגו לערוך סעודות מצווה בבית הכנסת לדוגמה מובא שר' יוחנן בצעירותו ליקט פירורים מסעודת עיבור השנה שנערכה בבית הכנסת שלו (מועד קטן ב, ג). כנראה שלא מדובר בכמה דוגמאות בודדות שכן הירושלמי (פסחים א, א) מחייב בדיקת חמץ בבית הכנסת, דבר שמעיד על היתר של סעודות מצווה בבית הכנסת. כמובן רק כאשר מדובר על היתר לצורך ציבורי חשוב. ואכן גם בימינו אנו רואים שהרבה בתי כנסת נוהגים לערוך קידושים או סעודה שלישית וכד' בתוך בית הכנסת עצמו. דבר זה אפשרי רק לאור הדרכת התלמוד הירושלמי. יש כאמור היתר לפי הירושלמי לערוך סעודות מצווה בבית הכנסת, אולם צריך לזכור שישנו גם איסור לאכול בבית הכנסת. הברייתא בירושלמי במסכת מגילה מלמדת אותנו שאסור לשכוח שמדובר בבית כנסת וחייבים לשמור על כבודו.

ודוגמה שניה. קראנו שביעי של פסח את שירת הים. המשנה (סוטה ד, ה) מעלה אפשריות שונות כיצד שרו את שירת הים. התלמוד הירושלמי מעלה מודל נוסף שאינו מוזכר במשנה, וכמראה גם פוסק כמו המודל הזה. לדעת הירושלמי משה אמר חצי פסוק למשל 'אשירה לה' ' ואז עם ישראל חוזר על אותו חצי פסוק וממשיך בעצמו לבדו את החלק השני של הפסוק. עם ישראל אומר 'אשירה לה' ' וממשיך לבדו – 'כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים'. אנו רואים פה שילוב מעניין בין הקבע אותו מסמל משה רבנו לבין החידוש שבא לידי ביטוי על ידי עם ישראל.

המתח הבריא הזה בין קבע וחידוש, בין שימור ופריצה מתוך מגמה לרומם את עבודת השם, הוא מתח בריא שחייב ללוות תמיד את היהודי.