בכרי בבית המשפט
בכרי בבית המשפטפלאש 90

מהם גבולות חופש הביטוי? האם בשם חופש הביטוי מותר לבטא עמדות קיצוניות המנוגדות לקונצנזוס. ודאי. האם מותר להעליל עלילות שווא של רצח המוני וסדיסטי

על קבוצה – כנראה שכן. הסרט ג'נין ג'נין של מוחמד בכרי הוא דוגמא מובהקת לכך.

בשנת 2002 לאחר הקרב הקשה בג'נין בו צה"ל איבד 23 מבניו, יצא מוחמד בכרי לג'נין כשהוא חמוש במצלמה ובאידאולוגיה הטוענת כי במקום בוצע טבח המוני, תוך כדי שהוא מציג תמונה מסולפת ושקרית. תביעות שונות נגד בכרי נחלו כישלון אחר כישלון בשל שתי עובדות עיקריות. האחת, שחופש הביטוי מאפשר גם פרסומם של שקרים; והשניה, לא פחות חשובה היא העובדה כי לא ניתן להגיש תביעת דיבה על קבוצת אנשים, אלא על בודדים. כך הצליח בכרי לחמוק מתשלום פיצויים לחיילי מילואים והורים שכולים לבנים ששירתו בקרב בג'נין של אפריל 2002.

בראיון מלטף ומפנק מצליחה נירית אנדרמן מעיתון "הארץ" להפוך את בכרי מאדם מוכשר שמנצל את הכישרון שלו לשקרים והסתה, לאביר חופש הביטוי והלוחם למען הצדק עלי אדמות. אולם היא לא מסתפקת בזה ומקדישה חלק גדול מהכתבה לחזותו הנאה והשרמנטית של בכרי תוך כדי הדגשת עיניו הכחולות וקומתו התמירה – מה שהפך אותו בעיניה לגרסא הערבית של צ'ה גווארה. אילו היה מגיע אדם שלא מכיר את ההיסטוריה, לא היה יכול להאמין שהאדם עליו מדברים הינו היוצר של הסרט שמהווה את יצירת המופת של "פאליווד" – אומנות הקולנוע הפלשתינית ששמה לעצמה למטרה להשחיר את דמותם של היהודים בעיני העולם על ידי עיוות עובדות מסיבי. יצירת המופת של מכרי ודאי היתה גורמת ליוזף גבלס לספוק כפיים בהנאה.

מפתיע לציין, או שאולי ממש לא מפתיע, שהמראיינת המוקסמת מדמותו של בכרי, לא מכחישה את העובדה שיצירתו "המופתית" מהווה עיוות של המציאות שהתרחשה בג'נין של 2002, אך עם זאת מופתעת מדוע הפך ל"אמן נרדף, דמוני, שכולם מתרחקים ממנו כמו מאש", אולם היא מניחה לבכרי להסביר את גישתו בעניין: "לאיש אין מונופולין על האמת, כי לאמת יש כמה צדדים. האמת היא רשומונית ואין אמת מוחלטת... לכן באיזו זכות בית המשפט יכול לפסוק שיש בסרט שקרים?". כך שלמעשה טוען בכרי, כפי שטוענים למעשה כל האחראים על התעמולה ו"הנרטיב" הפלשתיני – נכון, ישנה אמת. אבל זכותו הלגיטימית של כל אדם להציג את "האמת שלו" – או בעברית פשוטה קבל את השקר שלי כאמת צרופה. ואם תחשבו שזה אבסורד, הרי שמי שיצא להגנתו היה הבמאי רם לוי שטען כי בסרט "ג'נין ג'נין" לא היה צריך בכרי לבדוק את העובדות משום שמולו ניצבו שתי אמיתות: "האמת העובדתית והאמת הרגשית". רישיון לשקר.

בכרי ממשיך ומצדיק את תדמית הצ'ה גווארה וטוען כי העובדה שסינמטקים סירבו לשדר את סרטו בטענה שהוא מציג סילוף של האירועים במסווה של אמת דקומנטרית גרמה לו לאובדן הכנסה רב – טוען תוך כדי שהוא שוכח לציין כי במימון סרט התעמולה שלו השתתפו בכירים פלשתינאים ובניהם יאסר עבד-רבו, שר התעמולה הפשתינאי, שטען באותה תקופה שישראל כרתה קברי המונים למאות פלשתינאים שנרצחו בג'נין. האם זה שקר? או שמא "האמת הרגשית של העם הפלשתינאי?".

מהו בכלל הסרט "ג'נין ג'נין"? האם מדובר ב"טור דעה מתוסרט של בכרי" כפי שטענה בעבר היוצרת ענת סרגוסטי? או שמא בסרט דקומנטרי – שנועד להנציח אמת היסטורית? סביר להניח שהאפשרות השניה יותר הגיונית למי שראה את הסרט. וכסרט דקומנטרי חייב היה בכרי לבדוק את העדויות שהוצגו בפניו, אולם המימון הפלשתינאי וכנראה גם דעתו האישית של בכרי הביאו אותו לחשוב שאין בכך צורך "ממש כמו שלא בודקים את עדויותיהם של ניצולי השואה" (טענתו של בכרי). לידיעתו של "היוצר המוערך" מוחמד בכרי – גם עדויותיהם של ניצולי השואה מעומתות ומאומתות כל הזמן.

הוא מוסיף וטוען כי העובדה שמילואימניקים קיצונים מגישים נגדו תביעות עולות לו שוב בממון רב, איתן הוא נאלץ להתמודד בגפו ללא כל תמיכה – כך טוען בכרי ושוכח לציין את העובדה שזה מכבר נבחר לדמות הבולטת בתרבות לשנת 2020 על ידי שר התרבות הפלשתינאי, עאטף אבו-סייף. בחירה שסביר להניח שהעשירה את קופתו של בכרי. גם עשייתו למען המטרה שללא ספק מעניקה לו גמול נאה מטעם משרד ההסברה הפלשתינאי. כך שמבחינה כלכלית, אני בטוח שבכרי מסודר למרות התביעות "ההזויות" שבאות מהמחנה "שרצח את רבין" לטענתו של בכרי.

מוחמד בכרי מציג את עצמו כאמן מיוסר, כזה שנלחם למען האמת ונגד הכיבוש (מזכיר שכולם, כולל המראיינת ובתי המשפט יודעים שמדובר בשקר גס) ומשלם על כך בכספו ובחירותו האומנותית ואף רומז כי הרדיפה נגדו גורמת לו לפוסט-טראומה של סיוטים בלילה עם מראות של מלחמות, חיילים ואפוקליפסה. האם זה נכון? מה זה כבר משנה?

הראיון של נירית אנדרמן אינו חוטא לאמת. הוא מציג את האמת כהוויתה. בכרי משקר בסרטו הדקומנטרי לכאורה ורואה בזה את האמת האומנותית שלו. הוא מציגה אותו כדמות שרמנטית בעלת "סטאר קאוליטי" (הציטוט במקור) ואנו כקוראי "הארץ" – "אנשים חושבים" חייבים לתת ביטוי ליצירה האומנותית שלו – גם אם היא בשקר יסודה וכדברי הנביא ישעיהו: "שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ".

סביר להניח שאילו היינו חיים באמצע המאה ה-19 היה בכרי מסקר את עלילת דמשק ומאשים את היהודים בכך שרצחו נזיר נוצרי למען שימוש בדמו למצות הפסח וסביר להניח שזה היה מותר לו – במסגרת חופש הביטוי. כך גם אותם תועמלנים במזרח התיכון הטוענים כי מדינת ישראל עושה שימוש בוירוס הקורונה על מנת לדלל את העם הפלשתיני. האם זה נכון? תשאלו את מוחמד בכרי – אולי מדובר באמת הרגשית שלו.

(הכותב הוא חוקר בפורום קדם למזרחנות והסברה)