הרב אליהו בקשי דורון התייחד בספרי השו"ת שלו "בנין אב", על ששת חלקיו, בכמה דברים.
רוב הסימנים הם תשובות הלכה למעשה, מנוסחות בשפה בהירה ומסודרות (כולל כותרות משנה), כך שברוב הפעמים, גם מי שלא למד את הסוגיה לפני כן מסוגל להבינה. מיעוט הסימנים הם שיעורים למדניים שנתן, ומקצתם דברי התעוררות (בתוכם יש לציין את ההספד על רעייתו ואת דברי חותנו, הרב שלום לופס, שכיהן כרב העיר עכו).
בדרך לימודו שילב את שיטת הלימוד והפסיקה הספרדית עם שיטת הניתוח והעיון של ישיבות ליטא, כך שבתשובותיו אנו מוצאים דקדוקי לשון, בירורי מנהגים, ליבון ביסודות הסוגיה וחתירה לפסיקת ההלכה.
לשיטת לימודו, חש הלומד, מצורפת מעורבות חברתית עמוקה. דוגמא לכך היא תשובתו לאדם שקיעקע על זרועו את שם ה' וכעת חזר בתשובה. הרב מברר האם ראוי למחוק קעקוע וכיצד מותר למחוק את שם ה'. לאחר שמסיק שראוי למחוק ומצא דרך מותרת, לא נסתיימה תשובתו, הוא מוסיף לאותו שואל כי השיג עבורו רופא שיעשה על חשבונו את הניתוח (אפשר לראות זאת גם במאמריו על תקנות נגד יוקר שערים, על סוגיית 'כל ישראל חברים ברגל' ועוד).
נפרט על כמה מן הדברים שמופיעים בספרו:
הרב דן האם תושבי שכונת 'מעלה הזיתים' בירושלים יכולים ללכת בשבת מחוץ לשכונה, כאשר יציאה זו גורמת לחילול שבת של כוחות הביטחון.
בברית המילה, העדיף הרב כי אדם אחד יעשה גם את החיתוך וגם את הפריעה, והסתייג מן המנהג שאבי הבן מבקש מהמוהל לחתוך בעצמו את העורלה.
כתב הרב כי לקרובי הנפטר אין בעלות על איבריו ולא יכולים להתנות את הסכמתם לתרומת איברים בתשלום, שכן כל מה שיש להם באיברים הוא חובת קבורה.
פסק מעניין שלו, בו דחק את גדרי הדין בשביל טעמי ההלכה, אירע במקרה של מטבח בו כל העובדים היו גוים, ואשר לא היתה אפשרות להקפיד על בישול ישראל לפי השו"ע (אלא רק לפי הרמ"א) אם לא שיצרפו לצוות המטבח עובד או עובדת יהודים. הרב כתב שדבר כזה הוא חשש חתנות יותר גדול מאשר אם יאכלו הסועדים את בישולי הגוים, ולכן הקל לאכול שם גם לנוהגים ע"פ השו"ע.
עוד הלכה בבישולי גוים בה עסק, היא בבשר שווארמה. הרב כתב את התשובה המקיפה הראשונה על הנושא. רוב המחברים, המקילים והמחמירים, באים על גבי תשובתו זו.
הלכה שבימי מגיפת הקורונה הפכה לנפוצה, היא תפילה במנין כאשר עשרת המתפללים נמצאים בכמה חדרים שונים. הרב מזכיר את ההיתר לשעת הדחק, אך במקרה בו עסק החמיר, שכן דובר שם על מנין ותיקין מהודר.
כמובן, בספר מאות נושאים נוספים - גדרי מלאכות שבת, התרת עגונות מצוללת 'מצדה' שטבעה, נטיעת עצים בשמיטה לצורך הרחקת ערבים מן השטח, עסקאות ביטוח לפי ההלכה ועוד.
מפעימה גם ההסכמה של הרב עובדיה יוסף בריש ספריו, אשר אינה כנוסח הסכמותיו הרגיל אלא היא מכתב בו הוא מפציר במחבר שיוצא לאור את כתביו, שלדעתו חשוב שיצאו לאור.
אפרט כאן דוגמא אחת ממבטו המקורי.
בגמרא מובאת חובה לשמור על החיים ולא להסתכן בהסתמך על הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". פשט הפסוק עוסק בנושא אחר ודנו המפרשים כיצד למדה משם הגמרא, ואולי אין זה כלל מקור הדין, וגם דנו האם חובה זו היא מן התורה או מדברי חז"ל. הרב בקשי דורון (שו"ת בנין אב ח"א סי' נא) התקשה בכך גם הוא, ועוד הקשה, שמוני המצוות לא מנו מצוות עשה מפורשת לשמירת הגוף, ובעקבות כך כתב דבר חדש: הפסוק של "ונשמרתם" אכן עוסק בנושא אחר ודברי חז"ל הם אסמכתא בעלמא. ולמעשה, אין מצוות עשה או איסור לא תעשה המחייבים שמירת חיי אדם ופיקוח נפש. דווקא מפאת חשיבות שמירת החיים לא מנה אותו הקב"ה כמצווה, כי זה יסוד כל המצוות ובסיס לעבודת ה'.
הרמב"ם עסק בפרק שלם בשמירת הגוף (דעות, פרק ה), וכתב בתחילתו: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' יתברך הוא, שאי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק עצמו מן הדברים". הרמב"ם לא מביא פסוק או מצוה, אלא "מדרכי ה'", שרק כך ניתן לעובדו (ובעצם, כל מצוה בתורה מורה שעלינו לשמור על חיינו). אין צורך בציווי לחיות, שהרי כל יסוד ציווי התורה קשור בחיים.
כמה מלחמות היו לו בחייו. כשנתמנה לרב ראשי עמד בלחצים עצומים מול הרב אלישיב, שדרש ממנו לא לערוך 'היתר מכירה' בשמיטה. פולמוס גדול היה לו כאשר כתב שבעוגיות 'פפושדו' יש חשש חמץ (ובהתכתבות עם הרב עמאר והרב בוארון ישנה נקודה מעניינת, כיצד יש להתייחס לחומרים שתוך כדי תהליך ההתפחה מתפרקים והופכים למים, האם מדובר במים שמחמיצים את העיסה או שזו ראיה של 'זכוכית מגדלת' ו'לא נתנה תורה למלאכי השרת'). גם עם הערכאות הסתבך, בפרשת ההסמכות הפיקטיביות לרבנות, כאשר השופטים עצמם מודים כי הוא זה שנלחם ועצר את התופעה, אלא שהתלוננו מדוע לקח לו זמן להפסיק זאת, כביכול הדרך לעצור קנוניה היא התפרצות מיד ברגע הראשון שמגלים את המזימה...
הרב חתום על כמה החלטות משמעותיות בעת שכיהן ברבנות הראשית. ביניהם, החליט להפסיק ייבוא של חלב נכרי (להבדיל מאבקת חלב נכרי).
ראויה לציון העובדה שלא היו מסביבו עוזרים ומשמשים שחוסמים את הכניסה, בכל רגע היה אפשר להגיע ולהכנס. בהיותי נער, כאשר יצא חלק ה' של השו"ת שלו, הזמין את אבי מורי, הרב בנימין דוד, לקבל עותק עם הקדשה, היות שהוא אחד השואלים בספר. התלוויתי לאבי והרב האיר לי פנים והתעניין, בעדינות וברוך הידועים שלו. הרב שאל האם יוכל לבחון אותי על הש"ס... כאשר הסמקתי ואמרתי שלצערי לא, לא הרפה והודיע לי שבפעם הבאה שאבוא הוא יבחן אותי...
חביבים עלינו היו ספריו, ומזה כמה שנים משתדלים אנו ללמוד מתוכם בימי חול המועד.
תולדות חייו מן ההיבט של הרבצת התורה, רשומות בהקדמת 'בנין אב' על הלכות שבת, ונציין בקצרה את תחנות חייו. ברבנות כיהן בעיר בת ים, בעיר חיפה וכרב ראשי לישראל. בבחרותו למד בישיבת חברון, אצל הרב יחזקאל סרנא, לאחר נישואיו בכולל 'בית התלמוד' של מוסד הרב קוק, אצל הרב בצלאל ז'ולטי, ובכולל של ישיבת קול יעקב. לאחר מכן שימש כר"מ בישיבת פורת יוסף בירושלים, בכולל רבנו יוסף חיים בתל-אביב, בכולל קהילת מורשה שבחיפה, ובכולל בנין אב בירושלים.
הדגמה חיה על מסירותו להרבצת התורה, היתה בלפני כמה שנים, כאשר חטף אירוע מוחי באמצע שיעור.
היה זה כאשר דיבר (כהרגלו) בכנס השנתי של מכון פוע"ה. תוך כדי מסירת הדברים איבד הרב את ההכרה, ולמזלו, לפני שהספיק ליפול, טיפלו הרופאים שהיו שם על הבמה ובקהל - ד"ר חנה קטן, ד"ר ברונו רוזן וד"ר אלי שוסהיים. בשוך המהומה, תפס מנחה האירוע את המיקרופון, איחל רפואה שלמה לרב והזמין את המרצה הבא, אולם הרב ביקש להמשיך את השיעור! לאחר אישור הרופאים, ישב הרב על כסא, המשיך לעסוק בשאלת פדיון הבן לאחר הפלה, ורק לאחר שסיים פינוהו באמבולנס.
היתה זו חוויה חזקה לכל הנוכחים, כיצד הקדיש את כל כוחותיו ללימוד התורה וללימודה.
אריאל דוד, אברך בישיבה הגבוהה 'מאור טוביה' שבמצפה ירחו