ד"ר מרים עופר, חוקרת ומרצה בחוג ללימודי השואה באקדמית גליל מערבי, בת לאם ניצולת אושוויץ חקרה את התמודדות צוותי הרפואה היהודית וההנהגה היהודית בגטאות לנוכח המשבר הרפואי שפרץ תחת התנאים הלא-אנושיים שהשיתו הגרמנים על יהודי הגטאות.
לטעמה מחקרים שנעשו בתנאים ההם רלוונטיים גם להתמודדות עם נגיף הקורונה בימינו אנו.
"אני מהרהרת על התמונה ההיסטורית של המאבק במגיפות בגטאות וזה משליך על מצב שבו נפלה עלינו מגפה לא מתוכננת. זה נותן מבט נוסף על מסמכים שהרופאים והאחיות השאירו", אומרת ד"ר עופר ומציינת כי אין להשוות בשום פנים בין שתי התקופות ובין ההתמודדויות אז והיום.
חקר התקופה ההיא, מספרת ד"ר עופר, עורר בה "מחשבות על היערכות ההנהגה וצוותי הרפואה בשלבים מוקדמים", והיא מפרטת: "בגטו וורשה הייתה התפשטות של טיפוס המעיים ובהמשך טיפוס הבהרות, ונעשתה פעולה מאורגנת והתגייסות מיידית לנוכח המשבר שפרץ מיד בשלב הראשון של המלחמה כשבתים רבים נהרסו".
"טיפוס המעיים מתפשט כתוצאה מתזונה לקויה ושתיית מים באיכות לא רצויה. הייתה התגייסות של פעילי ארגון הבריאות היהודי 'עוז' לחיטוי הבתים ולחיסונים, והיו להם הצלחות כאשר הגל הראשון נעלם אחרי כמה חודשים", מספרת עופר.
מאוחר יותר פורצת מגיפה נוספת "טיפוס הבהרות פורץ מסיבות אחרות. מדובר במגיפה שמועברת על ידי כינים כשאלפי פליטים מגיעים ומשוכנים במרתפים ובבתי כנסת כשהם חסרי כול. גם את המגיפה הזו, למרבה הפלא, עם חיטויים ובידודים, מצליחים לבלום וכחלוף כמה חודשים נוספים, בנובמבר 1940, הייתה ירידה בעקומת ההתפשטות והמגיפה הסתיימה למעט מקרים בודדים של טיפוס הבהרות".
לכך מוסיפה ד"ר עופר ומעירה כי "דווקא אז, כאשר המגיפה נבלמה, הגרמנים מקבלים החלטה להקים גטו יהודי סגור וטוענים שהסיבה היא התמודדות עם מגיפות שהיהודים מעבירים. זה הסתדר עם העמדה שהציגו הרופאים הגרמנים שהשוו בין יהודים לכינים וראו בהם נשאי מחלות. הם דוחקים אותם לגטו כשהם יודעים שבתנאים הללו תפרוץ בהם המגיפה".
"מדובר באוכלוסיה של כחצי מיליון יהודים. לפני שהגיעו אלפי הפליטים של אחרי המלחמה. יהודי ורשה היו 380 אלף שהם 30 אחוז מכלל תושבי ורשה והכניסו אותם לשטח שהוא פחות משלושה אחוזים מהעיר. בתנאים האלה, עם פליטים, ללא עבודה ופרנסה וללא תנאי מחסה ודיור זה קרקע להתפרצות מגיפות, ואז אכן על פי הנתונים שנאספו והפרוטוקולים שהועברו לגרמנים, רואים שוב שכחלוף כמה חודשים התפשטה מגפת טיפוס הבהרות ועלתה".
"בחודשי הקיץ של 42', לפני הגירושים, רואים גרף של ירידה והיו דיונים של הרופאים והמדענים לגבי הסיבה, אם מזג האוויר והעונה או אולי החיסון שנוצר כבר באוכלוסיה, דיונים שמזכירים לנו דיונים מוכרים. המדען פרופ' הירשפלד טען שקשה להסביר את הדברים אבל אופיין של מגיפות הוא שהן דבר שהולך ונעלם", אומרת עופר הרואה בקביעה זו אלמנט עודד שכן אם בתנאים הקשים ההם התפוגגה ונעלמה מגיפה הרי שעל אחת כמה וכמה במציאות המוכרת לנו בימינו שלנו.
"התופעה חוזרת על עצמה. כשהמגיפה דעכה התחיל הגירוש לטרבלינקה כשבין הטיעונים היה גם הטיעון שלא מתפטרים מהמגיפות של היהודים ולכן צריך למצוא פתרון בשליחתם לטרבלינקה בעוד הגרפים מלמדים שהטענה לא נכונה".
"אמנם ביולי 42' מדובר בכתשעים אלף יהודים שנפטרו בעיקר ממחלות. למרבה הפלא התמותה הנמוכה ביותר היא דווקא מטיפוס, כ-2.5 אחוזים, לעומת 30 אחוזים שמתו משחפת וכשבעים אחוזים מתו ממה שכונה אז מחלת הרעב. כלומר מדובר בסיבוכים שנוצרו בגוף כי הגרמנים איפשרו להעביר 10 אחוזים מהקלוריות הנדרשות ליהודי הגטו".
בשלב זה, מבהירה ד"ר עופר כי עדיין מוקדם לעכל את הנתונים ולהגיע למסקנות באשר לדורנו אנו, אולם עם זאת ניתן להגיע למספר תובנות בסיסיות: "צריך להיות אופטימיים כי גם בתנאים קשים כל כך האפידמולוגים ידעו שמגיפות מסתיימות ורוב האוכלוסייה שרדה את המגיפות הספציפיות הללו".
עוד היא מזכירה את אלמנט האחדות שליכד את המומחים היהודים של אותה תקופה. "ההתגייסות של הצוותים הרפואיים, כפי שזה עולה מפעילות הרופאים, עם כל המתיחויות והמחלוקות שהיו, ולמרות זאת ניתן לראות שבגטו ורשה, שם היה ערב רב של דעות ועמדות פוליטיות, ראינו שהיו בונדיסטים, ציוניים, מתנגדים, דתיים ועוד ואפילו רופאים מומרים כמו פרופ' הירשפלד, ואנחנו רואים שמי שניהל ד"ר ישראל מליקובסקי, שלקח על עצמו את המשא הכבד של התמודדות עם מצבם של היהודים בתנאים הקשים ביותר של גטו ורשה, הוא כותב בתשובה 'אנחנו מתעלמים מהחיכוכים, הוויכוחים והמתחים, לא מתחשבן עם המומרים' והם מצליחים לשתף פעולה. כדאי להרהר באותו שילוב ידיים בין אנשים שחשבו כל כך אחרת, היו בוויכוחים גדולים כל כך ובכל אופן שיתפו פעולה הקימו מערך מקצועי וערכי שהציל חיי אדם".
מוסיפה ד"ר עופר ומציינת כי חלק מהרופאים היו יכולים להינצל דרך קולגות ופציינטים שהיו מוכנים לקלוט אותם, אבל הם החליטו להישאר עם החולים שלהם. ד"ר מנדלבלום כותב שכמו יאנוש קורצ'אק כך נהגו עשרות רופאים שבחרו לעלות לקרונות עם החולים. הוא מסיים את דבריו וכותב ש'ככה התנהג הגזע שמתייחסים אליו כתת גזע...'. כדאי לנו לקבל את ההשראה הזו".