בימים אלו שירותים רבים ניתנים לאזרחים באופן מקוון במטרה להימנע ממגע פיזי עד כמה שניתן. ואולם, נראה כי דווקא האזרחים הוותיקים שאולי זקוקים לשירותים אלה יותר מכולם לא יכולים להנות מהם, מאחר והם ממעטים להשתמש בשירותים מקוונים מסיבות שונות.
כך לדוגמא, מערכת הבריאות מציעה אמנם שירותים רבים באמצעות האינטרנט ועושה מאמצים להנגיש את אותם שירותים לאזרחים הוותיקים, אך מרבית הזקנים אינם מעוניינים בשירותים דיגיטליים.
במחקר חלוץ שערכנו, דר' אריה הרשקוביץ ואנוכי מצאנו שמיעוט השימוש של אזרחים ותיקים בטכנולוגיית מידע אינו נובע רק מקשיים טכניים, שכן מרביתם יודעים להשתמש באפליקציית הוואטסאפ או ביוטיוב, ובכל זאת רק מיעוט נעזר לדוגמה באפליקציות השונות של קופות החולים, והיו מעדיפים לקבל את השירותים הללו על ידי נציג ומענה אנושי. בהיעדר מענה אנושי הם חשים חסרי אונים ולעיתים נאלצים לוותר על בדיקה או טיפול, על אף שזקוקים להם.
פגיעה אפשרית נוספת נובעת כתוצאה מסגירת מועדוני יום, מרכזים קהילתיים ומתנ"סים המקיימים בימי השגרה פעילויות פנאי המיועדות לאזרחים ותיקים. בתקופה זו, גם אם חלק מאותן מסגרות מציעות פעילויות פנאי באופן מקוון, הרי שבהיעדר אינטראקציה ומפגשים פנים מול פנים עם אנשים, תחושת הבדידות ממנה סובלים קשישים רבים הולכת ומתעצמת. במיוחד נכון הדבר בקרב זקנים עריריים החיים בגפם. לבדידות ישנן השלכות על המצב הפיזי והן הנפשי. אנשים בודדים סובלים ממצבי רוח משתנים, מועקה, דכאון ומחשבות אובדניות.
לפני מספר שנים פגשתי אדם מבוגר שבא לשלם חשבון חשמל בסניף הדואר. אמרתי לו שניתן לשלם את החשבונות באמצעות הוראת קבע או באינטרנט. הוא הנהן בראשו, אמר שהוא יודע, והוסיף שאם לא ישלם את החשבון בדואר לא תהיה לו סיבה ממשית להתלבש, לצאת מהבית, לפגוש אנשים ולדבר עם מישהו. טכנולוגיית המידע יכולה לחסוך זמן יקר, אך איננה פותרת את בעיית הבדידות והיעדר הקשר האנושי שכולנו זקוקים לו.
יתר על כן, בהתאם לדפוסים הנהוגים בחברה שלנו, אנשים מתמקדים לרוב בטיפול במשפחה הגרעינית המצומצמת שלהם ומפנים את מרבית תשומת הלב והדאגה לילדיהם. הטיפול בהורים הזקנים מטבע הדברים נדחק לתחתית רשימת המטלות בתקופה הנוכחית וכך מוצאים עצמם זקנים רבים הזקוקים לסיוע ללא טיפול הולם.
חובתה המוסרית של המדינה להעניק לאזרחים הוותיקים את המידע ואת כלל השירותים החברתיים והסוציאליים להם הם זכאים. על אף שמדובר באוכלוסייה הטרוגנית בעלת מאפיינים שונים ולמרות היעדר מיומנויות טכנולוגיות מורכבות, עדיין חלק מהמיומנויות ניתנות לשיפור באמצעות תרגול יומיומי, הדרכה אישית, תמיכה זמינה, ועוד.
לכן, על המדינה למצוא בכל מחיר את הדרכים להנגיש בעת הזו לאותה אוכלוסייה שירותים חיוניים במטרה לסייע לה להתמודד עם תחושות של בדידות, הדרה, שוליות והיעדר ביטחון ברמה האישית.
הכותבת היא מרצה לסוציולוגיה באקדמית גליל מערבי בעכו.