בשבת חול המועד פסח נוהגים לקרוא את הפטרת חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל. "התחיינה העצמות האלה?" שואל הקב"ה את הנביא? והתשובה לא מאחרת לבוא בנבואה מפורטת - "הנה אני מביא בכם רוח וחייתם... והבאתי אתכם אל אדמת ישראל... ונתתי רוח בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם..." (יחזקאל, לו).
אנו עומדים ערב יום העצמאות ה 72 למדינת ישראל ומביטים נכוחה אל המציאות להבין ולעכל את גודל הנס שזכינו לו בדורנו ממש "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים, קכו)
שונה היא גאולת מצרים מגאולתנו אנו. במצרים הוציאנו הקב"ה כחצות הלילה בבת אחת "מאפלה לאור גדול". אך גאולת ישראל בדורנו מתרחשת בתהליך של קמעא קמעא כ"איילת השחר" שבוקעת ועולה עד שנזכה ותאיר החמה במלואה.
יתרה מזאת, את גאולת מצרים הביא הקב"ה בכבודו ובעצמו "אני ולא מלאך אני ולא שרף" כפי שאנו דורשים בליל הסדר, ואילו בגאולה האחרונה אנו חשים את פעמי הגאולה שהופיעה מלמטה מיוזמתו של כלל ישראל.
פועלו של הרצל בקונגרס הציוני ובפוליטיקה העולמית, גלי העלייה שהקימו את המושבות הראשונות, רכישת הקרקעות בעמק יזרעאל וההתיישבות החקלאית, כל אלה ועוד תהליכים שצמחו מהשטח, הניעו את המהלך הציוני עד להכרזתו של בן גוריון ביום ששי ה' אייר תש"ח על הקמת מדינת ישראל ובהמשך הדרך עד ימינו אנו.
שותפות זו שהקב"ה בחר דרכו להביא עלינו את שלבי הגאולה, מזכה אותנו בתחושה שאיננו מקבלים רק "נהמא דכיסופא" - לחם של בושה, אלא אנו פעילים באופן מעשי ולא פסיביים כמו בגאולת מצרים.
זוהי הכרת הטוב הכפולה והמכופלת בימי חודש אייר הבאים עלינו לטובה שאנו מבקשים להודות לקב"ה על כל הטוב שעשה עימנו. אם נתבונן בעומק התהליכים נבין בעצם שבכרכרה של מונטפיורי ישב בורא עולם ואחז במושכות, על המרפסת בבאזל עמד הקב"ה מאחורי גבו של הרצל ולחש לו באוזן "אם תרצו אין זו אגדה", ובעת רכישת הקרקעות של יהושע חנקין בעמק, פעל רבונו של עולם להעמיד לו את סכומי הכסף הנדרשים.
באותה מידה ממש עלינו להבין שהקב"ה ישב על יד הטייס במטוס ההרקולס ששחרר את חטופי אנטבה והוא אף היה הנווט במטוסים ב"מבצע משה" ו"מבצע שלמה" שהביאו את עולי אתיופיה ארצה.
ריבונו של עולם ישב וערך את הסדר לצידו של מורנו הרב דרוקמן בפסח הראשון במלון פארק בחברון לאחר מלחמת ששת הימים והוא גם זה שנותן ויתן בעז"ה עצה ותושיה לראשי המדינה להתמודד עם מגיפת הקורונה.
במהלך חזון העצמות היבשות בו פתחנו עולה לרגע החשש "הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו" ולזה כוון ונתן מענה המשורר אימבר בעת שכתב את המלים שנהפכו להמנון המדינה "עוד לא אבדה תקוותנו -התקווה שנות אלפיים".
ואנו נשוב ונודה לקב"ה שמעניק לנו את התקווה וכמו אבא טוב נותן לנו לאחוז קצת בהגה ולחוש שגם אנחנו שותפים ונשתדל לזרוע ולנטוע ערוגה נוספת ושדה נוסף - "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
הכותב: מנכ"ל ישיבות ואולפנות בני עקיבא