טיפול
טיפול clipart.com

האם רופא רשאי לשקלל עבור המטופל, ללא ידיעתו וללא שיתופו, את התועלות ואת הסיכונים של פרוצדורה רפואית רלוונטית, ולהחליט עבור המטופל כי הפרוצדורה אינה כדאית?

מה היקף חובת הגילוי שחלה על הרופא ?

את גישת בית המשפט היא כי אין די ב"הסכמה פורמלית", לקבלת טיפול רפואי. על מנת שהסכמתו של מטופל תחשב כ"הסכמה מדעת", יש לגלות לו מידע הולם על מצבו, מהות הטיפול, הסיכונים הכרוכים בו וטיפולים אלטרנטיביים אפשריים.

בתי המשפט עמדו על מגמת המחוקק להרחיב את היקף מסירת המידע כך שיכלול פרטים שונים על אופן ההליך, מטרתו, סיכויים וסיכונים וטיפולים חלופיים אימצו את הגישה לפיה יש לספק למטופל את המידע הדרוש לו באופן סביר כדי לבחור את המסלול הרפואי שמתאים לו.

בפסיקה בישראל ניכרת מגמת רחבה של חובת הגילוי, כאשר בית המשפט קבע כי, לא די לרופא בהצגת השורה התחתונה מבלי לנמק ולהסביר כיצד הגיע למסקנה זו, אלא מחובתו של הרופא היה לפרושׂ בפני ההורים את כל אפשרויות הבדיקה והטיפול הקיימות במצב הנתון גם אם לדידו של הרופא היה מדובר ב"רעש רקע" ותו לא.

סוגיה זו, המכונה "הסכמה מדעת" לטיפול רפואי העסיקה עורכי דין רשלנות רפואית ושופטים לאורך שנים רבות, כיום חובה זו והיקפה, מעוגנות בחוק זכויות החולה, שהוראותיו, משקפות כללים ועקרונות שהוכרו וגובשו בפסיקה שקדמה לחקיקתו, וגם זוכות לפרשנות ולמבחנים יישומיים - בפסיקה שלאחריה.

האם חובה ליידע את המטופל לגבי אפשרויות טיפול אחרות ?

שינוי והרחבה של היקף חובת הגילוי ניתן למצוא בפסק דין ע"א 4960/04 סידי נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית, בו הורחבה חובת הגילוי גם לחובת גילוי כללית ליידע את המטופל בדבר אפשרויות טיפול אחרות. בפסק דין זה נקבע כי כי סטנדרט הגילוי ייקבע בהתאם לציפיותיו של החולה הסביר, להבדיל ממבחן צרכי החולה, שהיה מקובל עד אז.

עוד הבהיר בית המשפט בעניין סידי בענין בחירה בין אופציות טיפוליות כי את הבחירה על הרופא להותיר בידי החולה; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. עם זאת אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב שאיננו רלוונטי למצבו או שאיננו בר-מימוש. גישה זו הכניסה אל תוך המבחן האובייקטיבי של החולה הסביר, אלמנטים סובייקטיביים של צפיות ורצונות, להבדיל מצרכים אובייקטיביים טהורים.

הגישה המצמצמת:

לעומת ענין סידי לעיל, דעת הרוב בענין ע"א 7756/07 גרסטל נ. ד"ר דן, מצאה לצמצם את חובת היידוע, ולא לכלול בה סיכונים רחוקים ובלתי רלוונטיים.

על פי גישה זו, לא ניתן להפריז בחשיבות הידע והניסיון הרפואיים, ואלה באים לידי ביטוי באינספור דרכים במהלך הטיפול, וביניהן גם מתן ייעוץ והדרכה למטופל בדבר דרך הטיפול הרצויה. אלא שהבחירה בדרך הטיפול היא בסופו של דבר החלטתו של המטופל, אשר בריאותו, איכות חייו ולעיתים חייו ממש, הם המונחים על הכף.

פסיקה נוספת הבהירה, כי לא די בהצטמצמות בגילוי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת מקום בו קיימות אסכולות רפואיות שונות, היינו - מקום בו קיימת אפשרות נוספת לביצוע הפרוצדורה שאיננה בפרקטיקה הרפואית הנוהגת שבחר הרופא, אפילו הפרוצדורה שלא גולתה אינה נוהגת על ידי חלק מהקהילה הרפואית. נקבע כי "סבירות הגילוי נגזרת מראייתם של צרכי החולה ולא ממנהגיה של הקהילה הרפואית.

סיכום:

ראוי לזכור כי הפער ההולך ומצטמצם היום, בכל הנוגע לרמות הידע המקצועי, לרבות הידע הרפואי, שוב אינו מאפשר לרופא לשמור לעצמו את ההתלבטות בקשר לאפשרויות הטיפול ובוודאי

לא את הנתונים שעשויים להישקל על-ידי החולה – לעתים במידה רבה של שיקול דעת מושכל.

בנוסף, יש להפנות לכך שעלתה בפסיקה בשנים האחרונות מחלוקת לגבי מהות מבחנו של המטופל; האם הוא "המטופל הסביר", שהוא המבחן הנוהג בפסיקה, מבחן המחמיר עם המטפל שלא מתחשב במדדים פרטניים למקרה, או שמא יש לחדש ולהחיל את "המטופל המעורב בעיני הרופא הסביר" שמאפשר למטפל, לרופא, להתחשב בנסיבות בעת מתן הגילוי.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו