צביאל סולומון
צביאל סולומוןצילום: עצמי

לפני כ-16 שנים, במהלך שירותי הצבאי, הוטל עלי ועל עוד 3 חברים + מפקד הטנק שלי לשמור במהלך ראש השנה על בונקר תחמושת בדרום רמת הגולן.

כשהודיעו לפלוגה שלנו על כך שכולנו נפוזר ברחבי הרמה לשמירות על מתחמים שונים במשך החג, חשכו עינינו. ראש השנה בלי מנין?! כולנו בני ישיבות, אמנם הבנו שלא יוצאים הביתה לחג, אבל ציפינו לתפילות חג מרוממות, סעודות חג, בית-כנסת, מנין וכל הנלווה לזה. והנה אין מנין, אין סעודה, אין בית-כנסת וכמעט ואין שופר לתקוע ולשמוע.

הגענו לבונקר- מקום שומם, שני ביתנים (אחד למפקד ואחד לחיילים), מגדל ואזור תחמושת. וזהו. אין נפש חיה במרחק של קילומטרים. הייתי מיואש מאוד מהמצב. משפחה צדיקה מאחד היישובים מסביב הביאו לנו אוכל מפנק ומעט רוממו את מצב הרוח, אבל מה עם תפילות ראש השנה?

בערב הייתי מלא געגועים- לישיבה, לחזן, לבגדים לבנים, סעודות חג, משפחה. ניגשתי להתפלל תפילת חג לבדי, עצוב ומתגעגע. תפילת מנחה של ערב החג היתה באווירה הזו, וזה שבר אותי. בתפילת ערבית החלטתי שאני מדבר ישירות עם הקב"ה.

אמרתי לו: 'ריבונו של עולם, אני מכיר ומעריך את המצווה הגדולה שבשירות בצבא ההגנה לישראל ולקום לעזרת ישראל מיד צר, ואני מבין שאני חייב להיות כאן. אבל אני כל כך מתגעגע לתפילת ראש השנה, והנה, שמת אותי במקום שכוח-אל ונטוש, בתפילת יחיד! אם אתה שמת אותי כאן, אתה האחראי עלי ועל התפילה שלי השנה. אין חזן, אתה תהיה החזן; אין לי מניין, אתה תדאג שיהיו כאן עוד תשעה מלאכים שיתפללו איתי יחד וישלימו לי מניין!".

סיימתי את התפילה הזו בדמעות, אבל ידעתי שהתפילה שלי מונחת מעתה תחת אחריותו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, ויש לי מניין שכמותו לא היה לי מעולם לפני ואחרי כן. תפילת ערבית של ר"ה ההוא היתה העוצמתית ביותר שאני זוכר.

יש לי זכרונות רבים נוספים מאותו חג, אבל המסר שאני לוקח לעצמי מהסיפור הזה הוא שבמצבים של חוסר ברירה אנחנו יכולים לגלות שאנו לא תלויים בהרבה גורמים שהיינו בטוחים שאיננו מסוגלים בלעדיהם.

נחשוב רגע על יום העצמאות. מהי עצמאות?- עצמאותו של האדם היא מידת היכולת שלו להתנהל באופן עצמאי ובחירי, מבלי להיות תלוי בגורמים חיצוניים לו. כשאנו מחנכים את ילדינו לעצמאות, אנו מלמדים אותם להתמודד עם העולם בכוחות עצמם, גם כשאנו לא נהיה שם עבורם. מדינה עצמאית היא מדינה שאיננה זקוקה לגורם חיצוני לצורך קיומה הפיזי והכלכלי.

ברוך ה', זכינו לעצמאות במדינת ישראל, לאחר אלפי שנות ציפיה, תפילה, מאמצים ומלחמות עזות. אנחנו רגילים לציין ולחגוג את יום העצמאות, להיפגש עם המשפחה, לטייל וליהנות בכל צורה שנבחר.

והנה, השנה, אנו נמצאים בתקופת משבר ומגיפה, ביום הזכרון וביום העצמאות יוטל סגר על הערים, אין יוצא ואין בא. לכאורה, יום העצמאות הנוכחי עלול להיות עצוב ובודד, בלי האפשרויות הרגילות של היציאה, המנגל, המפגש.

אבל במבט שני, אם אני תלוי בטיול ובמנגל, איפה העצמאות שלי? אם אני משועבד לאמצעים חיצוניים כדי לשמוח ולחגוג את יום העצמאות שלי, יש בזה סתירה פנימית. השנה, דווקא מעצם העובדה שאנו סגורים בבתינו, נידרש מאתנו לחשוב, לציין ולחגוג את העצמאות שלנו באמת, מתוך עצמנו, בלי אמצעים חיצוניים שיעשו בשבילנו את העבודה.

כדאי לחשוב על ההזדמנות והמתנה שהמגיפה טומנת בחובה. השנה נוכל להיות עצמאיים באמת. כדאי לחשוב על מה אנו מודים ביום העצמאות, מה כה חשוב לנו במדינת ישראל, על מה אנו מודים ביום העצמאות, איך אנחנו רוצים לחגוג יחד עם המשפחה המצומצמת השנה, ועוד.

כך, בלי מניין גדול ומפואר, בלי חזן מיוחד, בלי הרקדה, בלי מופעים ובמות, בלי יציאה לחיק הטבע ומנגל בפארק, אבל עם הרבה מחשבה מקורית ובעיקר הבנה של העצמאות האמיתית שלנו, שלא תלויה בכל הנ"ל אלא שמחה במדינה ובגאולה עצמה. עצמאות שמגיעה דווקא מתוך המגבלות והסגר.

בברכה שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו.

צביאל סולומון, פסיכולוג בשפ"ח ירושלים, מחנך בתיכון הימלפרב, ירושלים