תורה ומדינה

האם המציאות של מדינה יהודית היא טובה לקיום התורה, או שהיא מחלישה את קיום התורה?

הרב אברהם בלס , ג' באייר תש"פ

מתנגדים לאפשרות שלימוד תורה ייחשב לעבירה פלילית. תלמידי ישיבה
מתנגדים לאפשרות שלימוד תורה ייחשב לעבירה פלילית. תלמידי ישיבה
צילום: אהרון קרון, פלאש 90

האם מציאות זאת שזכינו בחסדי הקב"ה למדינה יהודית מדינה שבעצם קיומה הצליחה פיסית להציל רבבות יהודים והעלתה את כבוד היהודים בעיני עצמם ובעיני אומות העולם, היא טובה לקיום התורה, או שהיא מחלישה את קיום התורה.

הרב מאיר בר אילן בדרשה ליום העצמאות כותב שאינו דומה קיום תורה בארץ ישראל שנעשה, באופן טבעי. מתוך שמחה וכוחות רצון, לעבודת השם שנעשית רק בגלל שאנו נמצאים במציאות משמרת. מטרת היהדות אינה לחיות בגטו, אלא לחיות את התורה, דבר שהוא אפשרי רק תחת ריבונות ישראלית בארץ ישראל.

זאת מבחינת קיום התורה, אך גם כאשר אנו בוחנים את מצב לימוד התורה כיום בארץ ישראל אנו רואים שאף פעם לא היה בעם ישראל מצב של ריבוי תורה כזה בכמות ובאיכות.

יש לציבור התורני לאומי מחלוקות נוקבות עם הציבור החרדי ביחס אל המדינה ובסוגיות שונות שעולות בעקבות הקמת המדינה כמו סוגית הגיוס, לימודי ליבה ועוד, אולם כאשר אנו בוחנים את ההתייחסות למושג תורה בציבור הרחב דומה שרוב הציבור חושב שהציבור החרדי הוא זה שמייצג את התורה. גם הציבור התורני לאומי, בכל מה שקשור לתורה כמו שיטות הלימוד, חשיבות החומרים הנלמדים כמו למשל העדפה ברורה של נושא ההלכה על האגדה שהיא נשמת התורה, מחקה פעמים רבות את הציבור החרדי. רבים מתוך בני התורה התורניים הלאומיים מתייחסים לגדולי הרבנים החרדיים כמנהיגי היהדות.

אין כל ספק שיש לקנא בציבור החרדי על מסירות הנפש שלו לתורה, יש לקנא במפעלי החסד המופלאים שלו ובעוד הרבה דברים טובים שאנו מגלים אצלו. יש להבין, אם כי לא להסכים, להתייחסות שלו לנושא הגיוס ומלאכת הכפיים, שכן כבר בתלמוד הירושלמי (ברכות ב, א) מובא שרבי יוחנן מרא דאתרא של התלמוד הירושלמי, למרות ביקורת קשה שלו על הגישות החינוכיות שעם ישראל הביא עמו מבבל, מסכים שאי אפשר לשנות את הדברים החייבים שינוי ביום אחד. אבל דבר אחד חשוב התברר בעקבות משבר הקורונה העכשווי, וכנראה זה אחד הרווחים החשובים של עם ישראל ממשבר הקורונה והוא שהיהדות החרדית אינה יכולה להנהיג את התורה. את התורה בעם ישראל יכולים להנהיג רק אלו שמשלבים תורה ומדינה.

במציאות של גלות המוטו החינוכי המרכזי היה ככל שהגוף מוסיף בנין הנפש מוסיפה חורבן, חיזוק הגוף פוגע בנפש. לעומת זאת בארץ ישראל הקו החינוכי המוביל הוא נפש בריאה בגוף בריא, דווקא החוזק הפיסי הוא זה שמעצים את כוחות החיים. אם נתרגם זאת לגוף הציבורי, הרי שהמדינה היא זאת שמעצימה את כוחות החיים, את השאיפות, היוזמה והחזון.

שורש המחלוקת בין שתי הגישות הגישה החרדית לבין הגישה הציונית דתית הוא היחס אל החומר. האם עולם החומר הוא רק איזה שהוא אמצעי שבלעדיו אי אפשר או שהוא עולם חשוב בפני עצמו. היחס אל עולם החומר הוא בעצם אותו יחס אל המדינה. המדינה לדעת הציבור החרדי היא רק אמצעי שעשוי לעזור לעולם הרוחני ותו לא.

לכן כאשר אנו בוחנים את המצב בשטח בעולם החרדי שמענו למשל מגדולי הרבנים החרדיים את הביטוי שלא שייך לסגור ישיבות בגלל שהתורה מגנא ומצלא. גם בציבור החרדי יאמרו ששמירת הבריאות והנפש הוא דבר חשוב מאין כמותו, אולם כאשר הדבר מגיע למבחן המעשה, הרי שמתברר שעקרון שמירת החיים הוא לא העקרון החשוב ביותר, ויש דברים חשובים יותר. העובדה שבריכוזים חרדיים רבים הבינו את חומרת המשבר רק בשלבים מאוחרים יותר לא רק שמראה שישנה כאן בעיה בסיסית, אלא יש כאן אמירה נוקבת שההדרכה התורנית של הציבור החרדי אינה מסוגלת להנהיג את העם כולו.

ונחזור לנושא תורה והמדינה. במציאות של גלות הרב נשאל שאלות בנושא שבת, איסור והיתר, טהרת המשפחה, תפילה, דיני ממונות ותו לא. במציאות של מדינה רבני ישראל נדרשים, באופן טבעי להתייחס לשאלות בנושאי מדינה, צבא, כלכלה וחברה ועוד. שאלות כאלו מגדילות את התורה. ציבורים גדולים מבינים יותר ויותר את עוצמתה והסתכלותה הרחבה של התורה. ציבור גדול מתחיל להפנים שלתורת ישראל יש עומק משמעות וכיוון והיא אמורה לכוון את דרכנו במציאות של תחייה לאומית. אם המדינה מעצימה את התורה, הרי שבסופו של דבר התורה מעצימה את המדינה – נותנת את הנשמה למדינה.

מתברר יותר ויותר שאנשי הרוח שמחשיבים את עולם המעשה, אנשי הרוח שמתייחסים את המדינה כערך, רק אלו ראויים לייצג את היהדות במיטבה, רק אלו ראויים להנהיג, רק אלו עתידים לרומם את עם ישראל לכל גווניו ולחזק את זהותו, לקראת תפקידו הגדול לתקן עולם במלכות שדי.