1. בעוד שנים, לאחר שאיום הקורונה יהיה מאחורינו והנגיף הקטלני יצטרף בחסדי שמיים לשורה של מחלות היסטוריות קשות ממנו שעברו מן העולם, יהיה לנו הרבה מה לספר לנכדים ולנינים על הימים שבהם הסתגרנו בבתינו מאונס והתנתקנו מן העולם.
בין השאר ידובר ויסופר גם על בתי הכנסת שנותרו מיותמים, על ימים של תפילה ביחידות, וגם על המניינים המאולתרים שנערכו באוויר הפתוח – במרפסות, בחצרות ובמדרכות. כל מקום וסיפוריו.
אצלנו בשכונה, למשל, מצב התפילות סביר למדיי. בהשוואה למצב ברוב יישובי יו"ש, הרחוב שבו אנו גרים מאוכלס די בצפיפות. גיל תושבי הרחוב הוא כזה שברבים מן הבתים יש נערים למעלה מגיל בר-מצווה. בנוסף, ברוב הבתים יש דירות משנה שבהן גרות משפחות צעירות. כך נוצר מצב שבו עוד לפני ההקלות האחרונות ניתן היה די בקלות לצרף מניין מאנשים שעומדים בחצרות ובמרפסות, רואים ושומעים אלו את אלו.
בשעת הדחק ועל סמך חלק מהדעות בהלכה, גם זה למניין ייחשב. ומכיוון שדיירי הרחוב כולם דתיים, לא נשמעות אצלנו תלונות על הדתה של המרחב הציבורי בעת שקולות התפילה נשמעים בו. למעשה, קולות מערכת הכריזה עם סלסולי המואזין, שנשמעות באשמורת הבוקר מהכפר הערבי הסמוך, מפריעות לישון הרבה יותר מהתפילות שלנו, שמתקיימות בשעה שבה רוב בני אדם כבר ערים בימים כתיקונם.
יש אפילו משהו שמרחיב את הלב בתפילת החוצות הזאת, במיוחד בימי שבת ומועד, כאשר שירת לכה דודי או אמירת הלל בנגינה כובשת את הרחוב שבמרכז שכונתנו הקטנה. יש גם משהו ססגוני בתפילה משולבת של שכנים בני עדות שונות, שבימים רגילים מתפצלים בשבתות וחגים לבתי כנסת שונים וכעת משתלבים בתפילה אחת - יחד שבטי ישראל. את קריאת התורה מחלקים בין העולים, כך שבעת הקריאה רק אדם אחד יעמוד ליד הספר.
וכך אפשר לשמוע אצלנו כהן שעולה ראשון וקורא בטעם ספרדי, אחריו לוי בטעם תימני וישראל שקורא שלישי בטעם אשכנזי. אולתרו גם דרכי התמודדות עם מצבים של גשם שפורץ מפעם לפעם. את שיר השירים קראו אצלנו בשבת חול המועד כאשר הקורא עומד תחת פרגולה מקורה באחת החצרות, כדי שהגשם שטפטף קלות לא יזיק למגילה הכתובה על הקלף. לא חסרים גם קטעים קומיים, למשל כאשר בהפוך על הפוך מי שיש לו הורים התבקש דווקא להיכנס הביתה בעת אמירת 'יזכור', במקום לצאת מחוץ לבית הכנסת כנהוג בקהילות רבות.
מה שכן, מכיוון שמניין המתפללים נפרש לעתים לאורך כמאה מטר באוויר הפתוח, החזנים והקוראים בתורה נדרשים להגביר את קולם, למעשה לצעוק. מה שהזכיר לי את השורה "לך קראנו בלילות/ ועוד נצעק ברחובות/ מתוך שירו היפה והנוגע של נתן גושן "נחכה לך" שמבוצע בדואט עם ישי ריבו. כי זה מה שאנחנו עושים היום בעת התפילה, צועקים אל ה' ברחובות.
2. השיר הזה, שיצא לאוויר לפני כחצי שנה, כבש את הלב ואת תחנות הרדיו כמעט מהרגע הראשון. ברפלקס מותנה ולא מפתיע הוא גם עורר את זעמם של קובעי טעם ומבקרי תרבות שלדידם המיינסטרים המוזיקלי הוא רכושם הפרטי, ומוכנים להשלים עם שירי אמונה ולאום ("עם בארץ אבותיו"?! רחמנא ליצלן) רק בערוצי נישה. מלבד האמונה החזקה שהן מבטאות, מילות השיר ייחודיות גם בכך שהן מדברות על כלל ישראל, על העם ועל הדור. בעידן שבו כמעט כל השירים כתובים בגוף ראשון יחיד, הוא מבטא את רחשי לב הרבים והציבור.
אבל למרות הלחן היפהפה והביצוע החזק, בעת שהשיר הזה יצא קשה היה לחבר אותו אל מציאות חיינו. "עם עייף חובש פצעיו"? איזה פצעים? "ריח הקרבות עוד באוויר"? איפה יש קרבות? מה הפסימיות הזאת והיכן המצוקה? המצב הכלכלי מצוין, המצב הביטחוני לא רע, חברת השפע והבילויים משגשגת ותרבות הצריכה רק הולכת ומשתכללת. מיליונים טסים לחו"ל בכל שנה. איפה הגוף העייף מכישלונות? איזה לב שבור לחתיכות? אז כן, כבר אז היינו בתוך משבר פוליטי מתמשך ומעצבן, אבל חוץ מזה ובמישור האישי הכול היה טוב, לא?
3. ואז הגיעה הקורונה, ונגזר עלינו מעצר בית ללא תאריך סיום. ואי אפשר לצאת, וגם אין לאן, ואנשים מטפסים על הקירות. ופתאום השורה הזאת על עם שיושב וסופר את ימיו מתלבשת בול על המציאות שלנו. והלב נשבר לחתיכות, כמאמר השיר, מצער ומפחד לשמע החדשות על עוד מונשמים ועוד נפטרים, חלקם מפורסמים ומוערכים, חלקם מוכרים לנו אישית ואהובים. והרב אליהו בקשי דורון נלקח בסערה השמימה ואי אפשר אפילו ללוותו בכבוד הראוי לרב ראשי לשעבר וראשון לציון.
ומניו-יורק מגיעה השמועה הרעה על מות מזכירו הנאמן של הרבי מלובביץ', ר' יהודה לייב גרונר. וכאן בארץ נלקח מאיתנו הרב אברהם ישעיהו הבר, ראש עמותת 'מתנת חיים', ומי יודע כמה גופים של חולי כליות יכאבו ויתייסרו מכישלון המאבק על חיי האיש המופלא הזה. מי יצליח למלא את מקומו של הרב המסור שמתח את גבולות המושג "גמילות חסד בגופו", וחולל בעשר אצבעותיו תנועה אלטרואיסטית של מתנדבים שתרמו מגופם וכליותיהם והשיבו לחיים מאות חולים וסובלים. ולפתע העם אכן נלחם על חייו כמו שכתב נתן גושן, ועוד איזו מלחמה, אבל הפעם לא נגד אויב אנושי אלא מול נגיף מסתורי וחמקמק שמפיל רבבות חללים ומטלטל את העולם כולו.
4. והנה מגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה, ופתאום ריח הקרבות הנשכחים מלפני שנים אכן עולה מחדש לאוויר, והמשפחות השכולות אפילו לא יכולות לפרוק את כאבן בעלייה לקברי יקיריהן כמדי שנה בשנה. והלב נשבר לחתיכות, אבל אי אפשר אפילו להתכנס בבתי הכנסת ולזעוק לאבינו שבשמיים, כמו שנהגו יהודים בכל הדורות בעת צרה. חשבנו שאנחנו חכמים, חזקים, יודעים להתמודד עם כל איום. והנה נותרנו חסרי אונים מול נגיף זעיר שמפיל בנו חללים, מנתק אותנו מקשר עם חברים ואפילו מההורים המבוגרים ומהילדים והנכדים המתוקים, מאיים למוטט אותנו כלכלית ומשבש את כל סדרי חיינו, הגשמיים והרוחניים.
אז מה עושים? מתכנסים ברחובות, באוויר הפתוח, וצועקים לריבונו של עולם. ואנחנו כבר הרבה פחות גאים, הרבה פחות בטוחים בעצמנו, לא יודעים מה צפוי לנו, ומילות השיר נעשות יותר ויותר מדויקות, יותר ויותר קולעות למצבנו.
בגוף עייף מכישלונות/ בלב שבור לחתיכות/ נחכה לך שתקבל פנינו/
לך קראנו בלילות/ ועוד נצעק ברחובות/
רחם עלינו אבא, הושיענו!
5. בימים האחרונים השמיים קצת מתבהרים. ממשיכים לספור את מתינו, אבל ברוך ה' בקצב יותר איטי. מספר המחלימים עולה על מספר החולים החדשים. מערכת החינוך תחזור לתפקוד חלקי, חנויות נפתחות מחדש ושוק העבודה מתחיל להתעורר.
אפשר להרגיש קצת הקלה, אבל דווקא משום כך חייבים להיזהר עוד יותר. כשנחזור לצאת מהבית, נקפיד ביתר שאת על כיסוי הפנים, על ריחוק ממגע והדבקה, על הימנעות מהתכנסויות גדולות ומיותרות ועל יתר כללי הזהירות. המגיפה טרם הודברה, עוד אין חיסון ועוד לא נמצאה תרופה, ובארצות שבהן הושגה לכאורה שליטה חזרה הקורונה להתפרץ עם החזרה לשגרה.
אז תמשיכו להישמע להוראות, תמשיכו להיזהר, ובין אם בבתי הכנסת או ברחובות – תמשיכו לזעוק, תמשיכו להתפלל.