הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: ישיבת הר ברכה

ואהבת לרעך כמוך

בפרשה השנייה שנלמד השבוע, פרשת 'קדושים', אנו נפגשים עם המצווה שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" – מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ירושלמי נדרים ט, ד). כיוצא בזה למדנו מהלל הזקן, שכאשר אדם שבא להתגייר ביקש ממנו ללמדו את כל התורה על רגל אחת, אמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זה עיקר התורה, והשאר התפרטות של הכלל הזה (שבת לא, א).

מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מופיעה יחד עם עוד מצוות 'לא תעשה' שמשלימה אותה, שנאמר: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יז-יח).

מדוע כלל גדול בתורה

מצוות אלו כלליות ויסודיות מפני שבפועל, רוב חייו של האדם מתרחשים בתחום יחסיו עם בני משפחתו, חבריו ושכניו, וממילא היחס הבסיסי לזולת הוא היסוד המרכזי שעליו נשענות רוב המצוות שאדם פוגש בחייו. אם מצוות אלו ינחו את חייו, ייצא שברוב שעותיו הוא מקיים תורה ומצוות.

יותר מכך, גם המצוות שבין אדם לאלוקיו תלויות במצוות אלו, מפני שאדם שאינו אוהב את חבריו ואינו נזהר מלצערם – הוא אדם שעסוק בעצמו ומכונס במעין בועה של אנוכיות. הפריצה מתוך האגואיזם הצר אל מרחבי האמונה נעשית על ידי האהבה, שבה האדם מזדהה עם זולתו ורוצה בטובתו כפי שהוא רוצה בטובת עצמו. בכך נפרצת מסגרתו הקטנה והאנוכית, והוא מתחיל להתבונן בעולם שמחוצה לו, ויכול להתחבר לחזון תיקון העולם על פי הדרכת התורה והמצוות.

הגדרת המצווה

בפועל, אדם אינו יכול להכיר כל אחד ואחד מישראל ולבטא כלפיו אהבה. לכן האהבה והאחריות לזולת מתפשטות במעגלים: במעגל הפנימי בני הזוג, במעגל שסביבו קרובי משפחה מדרגה ראשונה, סביבו חברים וקרובי משפחה מדרגה שנייה, סביבו שכנים, וכן הלאה. ואם כן מהי משמעות מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" כלפי כל ישראל? שירצה בטובת כל אדם מישראל כפי שהוא רוצה בטובתו, ואם יזדמן לפניו אדם מישראל בצרה, וביכולתו יהיה לעזור – יעזור לו כפי שהיה רוצה שיעזרו לו.

משמעות איסור "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" היא שאסור לאדם לייחל שיקרה לזולתו דבר רע, אפילו אם בפועל אינו עושה או מדבר כנגדו. וכן מי שמרוב שנאתו אינו מדבר עם חברו, או אינו אומר לו שלום, עובר על איסור השנאה.

בין ישראל לעמים

מצוות האהבה מתפשטת לכל בני האדם, למרות שינויי הדעות, הדתות והעמים (מידות הראיה, אהבה, י). אלא שבתוך עם ישראל צריך כל אחד להרגיש כאילו האחר הוא אחיו, וממילא האהבה והאחריות כלפיו במדרגה גבוהה ומחייבת יותר.

כמו כן, אסור לשנוא אדם מישראל אפילו אם הוא חוטא; אף שצריך לבקרו על כך, ולעיתים אף להענישו, אסור לשונאו שנאה גמורה, כשם שבתוך משפחה צריכים לחוש אחווה גם כלפי אח שהרשיע. אולם כלפי בן עם אחר שבחר להרשיע, אפשר להתייחס בעוינות ובשנאה.

כבוד האדם שנברא בצלם אלוהים

לדעת בן עזאי יש כלל גדול יותר מ"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – והוא כבוד האדם הנובע מהאחריות הגדולה שמוטלת עליו בהיותו נברא בצלם אלוהים, שנאמר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלוֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלוֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א; ירושלמי נדרים ט, ד). משמעות צלם ודמות היא שיש לאדם בחירה חופשית, ובדומה לאלוהים, ביכולתו לשנות את מצבו ואת מצב העולם לטובה או לרעה. בנוסף לכך, כלל זה של כבוד האדם חל על כל בני האדם מכל האומות בשווה.

השער לגילוי ה' בעולם

למרות חשיבותו של הכלל העוסק בכבוד האדם ואחריותו, העמדה המקובלת בישראל היא שהכלל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" חשוב יותר. זאת מפני שבנוסף להיותו היסוד לרוב המצוות שאדם נפגש עמהן בחייו, על ידו האדם פורץ את מחסום אנוכיותו וזוכה לגלות את צלם אלוהים שבו. כאשר אדם נפגש עם חברו באהבה, עוזר לו בשעת צרתו או שמח עמו בשעת שמחתו, צלם אלוהים שבחבר נשקף אליו, וכנגד זה גם נשמתו מתחילה להאיר, והוא יכול לזכות לאמונה ולהתחבר לאלוהים. המצוות שבין אדם לחברו מכוונות אותנו לכך.

בנוסף לכך, יחד עם גילוי העצמאות הייחודית שבכל נברא שנובע מ'כבוד האדם' – נוצרו פירוד, תחרות ומלחמה בין הנבראים. התיקון לכך הוא על ידי מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', וזה האתגר הגדול המונח לפני בני האדם: לגלות באהבה את האחדות הפנימית שביניהם, שיסודה בה' אחד שברא ומחייה את הכל, ולהראות איך על ידי אמונה, אהבה ושיתוף פעולה צודק – נמשכת לכולם ברכה מהמקור האלוהי.

הנפגע מחברו צריך להוכיחו

אחת המצוות שמשלימות את מצוות 'ואהבת לרעך' היא מצוות התוכחה. עניינה הוא שאדם שנעלב או נפגע מחברו, מצווה שיוכיח אותו על כך, כדי שהחבר יבין שדבריו או מעשיו פגעו בו, ויוכלו להסדיר את היחסים הטובים שביניהם, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (רמב"ם הלכות דעות ו, ו). אבל אם יסתיר את עלבונו, יש חשש שלא יוכל לעצור עצמו מלשנוא את חברו שפגע בו.

כיוון שהמטרה לתקן ולא להוקיע או להתנשא, התוכחה צריכה להיאמר באופן מכובד, תוך זהירות שלא לגרום לחבר עלבון או צער מיותר. לעיתים מתברר שהחבר לא התכוון לפגוע או להעליב, ולאחר שנודע לו שהתנהגותו פגעה – ביקש סליחה ונזהר שלא לפגוע יותר, וממילא לא היה צריך לכעוס עליו אלא רק להוכיחו בנחת ואהבה. ולעיתים מתברר שהעלבון היה מבוסס על טעות, ואם כבר מישהו היה צריך להיעלב - זה החבר, וממילא זה שבא להוכיח צריך להתנצל על שטעה וחשד בחברו בחינם. לכן המוכיח צריך להוכיח בלשון ספק, תוך נכונות לשמוע את תשובתו של חברו.

גם כאשר הנעלב בטוח שתוכחתו לא תועיל, כי חבר זה רגיל תמיד להתנהג בגסות רוח ולפגוע בחבריו, מצווה עליו להוכיחו באופן מכובד, מפני שתמיד ישנו סיכוי מסוים שהדברים יחדרו לליבו של החבר. ואף אם ידחה את התוכחה, יש להניח שאם כל מי שייעלב ממנו ידבר איתו על כך, במשך הזמן הוא ייטיב את דרכיו.

לא תיקום ולא תיטור

גם איסורי נקימה ונטירה משלימים את מצוות 'ואהבת לרעך', שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

בארו חכמים (בספרא שם): "עד היכן היא כוחה של נקימה? אמר לו: 'השאילני מגלך' ולא השאילו, למחר אמר לו 'השאילני קרדומך', אמר לו: 'איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך'. לכך נאמר: לא תקום... עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו: 'השאילני מגלך' ולא השאילו, למחר אמר לו 'השאילני קרדומך', אמר לו: 'הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך'. לכך נאמר: לא תטור".

ולכאורה קשה, הרי מצווה על האדם להוכיח את חברו אם פגע בו, ומדוע באיסור נטירה אסור לאדם להזכיר לחברו שאתמול סרב להשאיל לו? אלא שאם המגמה להיטיב את היחסים ביניהם, ומתוך אהבה יאמר לחברו "ראה שאני שמח לעזור לך, ואשמח שגם אתה תשאיל לי מחפציך כשתוכל", אין בכך שום איסור, אלא להפך -מצווה. איסור 'לא תיטור' הוא להעליב את החבר, ובאמירה "ראה שאני אינני כמותך" מקופלת אמירה רחבה יותר, כדוגמת: "ראה איך שאתה קמצן עלוב, לאחר שסירבת אתמול להשאיל קרדומך מעז לבוא היום לבקש ממני מגל. אבל אני לא ארד לרמה שלך, ואתן לך להשתמש במגל, וכדאי שתסתכל בראי ותראה איך נראה אדם מנוול..." הרי שאיסור 'לא תיטור' אינו פחות חמור ומעליב מאיסור 'לא תיקום'.

אם כן, מה צריך לעשות? הטוב ביותר הוא להוכיח את החבר באהבה ובידידות, כדי למנוע התפתחות של טינה ביניהם. ועדיף שיעשה זאת לפני שהחבר יזדקק לבקש טובה ממנו, כי בשעה שהוא נזקק לטובה ההוכחה עלולה לפגוע. ואם למרות ערכה של מצוות התוכחה, אדם מעדיף להימנע ממנה, אם מפני שהוא מתבייש להוכיח ואם מפני שהוא חושש שתוכחתו תחריף את המצב - חובה עליו לבטל את העלבון מלבבו, שהואיל ולא הוכיחו אין לו זכות להתרעם עליו. הוא אמנם רשאי להחליט בליבו שמוטב לו להתרחק ממנו מעט כדי שלא להיפגע, אבל אסור לו להתנהג כלפיו בעוינות או בהתעלמות. אם יפגשנו - יברך אותו בשלום, ואם יבקש ממנו טובה - יסייע לו בלב טוב.

השלמת שמחה לאחר ההסגר

האם אפשר לפצות חתן וכלה שנאלצו להתחתן במסגרת מצומצמת, בעקבות תקופת ההסגר?

תשובה: בעזרת ה' כשנצא מההסגר, כל עוד יהיו בני הזוג בתוך השנה מעת חתונתם, יוכלו בני משפחתם וחבריהם לערוך לכבודם סעודת שמחה, ובזימון של ברכת המזון יוסיפו "שהשמחה במעונו", ואם יהיו עשרה יברכו "נברך אלוקינו שהשמחה במעונו" (כתובות ח, א). ואמנם כתב בשולחן ערוך (אבן העזר סב, יג): "והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים 'שהשמחה במעונו' אלא בשבעת ימי המשתה", אבל כשלא יכלו לשמוח כראוי בשבעת ימי המשתה, אפשר להשלים את השמחה כל השנה (עי' פת"ש כ). קל וחומר בימינו שהתחילה השמחה לחזור על ידי בניין הארץ.