יעקב ליצמן עבר השבוע בין האולפנים כדי לנמק את החלטתו לעזוב את משרד הבריאות ולעבור למשרד השיכון, וגם ניסח הודעה מפורטת שבה מנה את כל הישגיו. הוא הסביר שמיצה את עצמו במשרד הבריאות, חיכה עד ששיא משבר הקורונה יחלוף, המתין שכחול לבן יסכימו שיישאר, ורק אחר כך הודיע על העזיבה, כדי שאיש לא יטען שהודח. אבל עם כל הכבוד לנימוקים הללו, מי שקיבל את ההחלטה על עזיבת משרד הבריאות, אחרי כמעט עשור ברציפות, לא היה יעקב ליצמן, אלא הרב יעקב אלתר, האדמו"ר מגור.
החלטת האדמו"ר נמסרה לנציגו הנאמן בפגישה ביניהם ביום חמישי האחרון, מבעד למחיצת זכוכית שקופה שהותקנה בחדרו של האדמו"ר בן ה־80 כדי למנוע חשש להדבקתו בקורונה. ליצמן המופתע, שסירב במשך החודש האחרון אפילו לשקול את הצעותיו והפצרותיו של נתניהו שיפנה את משרדו כדי לאפשר את חתימת ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן, מיהר ללשכת ראש הממשלה והפתיע את נתניהו ההמום, כשסיפר בנחת שהוא שוקל לעבור למשרד השיכון. הסברים מפורטים על המפנה הדרמטי לא סופקו לראש הממשלה, שכבר למד להניח לדברים שבין ליצמן לאדמו"רו.
יו"ר יהדות התורה נאלץ לעזוב את משרד הבריאות לאחר שהביקורת עליו הגיעה לשיא, אבל את הכיסא הוא מפנה מסיבות אחרות. בתוך חסידות גור מסמנים את תמיכתו הפומבית בהטלת הסגר על בני ברק כקש ששבר את סבלנותו של הרבי. בסביבת ליצמן היה מי שטען בזמן אמת שהקריאה להטיל סגר על העיר החרדית הגדולה נועדה להעיר את המגזר ולא למימוש בפועל, ואולי גם להוכיח לוועדת חקירה עתידית שאינו עושה הנחות לציבור בוחריו, אבל הדברים התגלגלו אחרת.
בבית האדמו"ר לא אהבו את הסגר על בני ברק ואת תוצאותיו, שכן הוא אולי מנע התפשטות של הנגיף, אבל תייג את החרדים כמי שמפיצים אותו. זמן קצר אחרי שליצמן העניק ל'ידיעות אחרונות' ריאיון שער עם הכותרת הקוראת להטיל סגר על בני ברק, הביטאון הרשמי של גור ייחד את עמוד השער שלו לכותרת גדולה ושלושה מאמרים חריפים נגד אותו הסגר בדיוק. "חרדים לגטאות" הייתה הכותרת באחד מהם, שעודנה ברגע האחרון ל"חרדים להסגר" - עדות לעוצמת הכעס על החלטת הממשלה על הגבלות התנועה, שרובן הוטלו על ריכוזים חרדיים.
מעבר לתקרית הזאת, בסביבת האדמו"ר חלחלה ההבנה שבכל יום שליצמן נשאר בעין הסערה, חסידות גור והציבור החרדי כולו משלמים מחיר ציבורי, בימים קשים ממילא. כל פעילות שלו נחשדה כסקטוריאלית. כל טענה נגדו התקבלה בציבור וברשתות כמעט בלי בדיקה. פתיחת איקאה למשל, על אף שחנויות הרשת לא קיבלו היתר פרטני אלא פשוט עמדו בקריטריונים האחידים של 'התו הסגול' שאישרה הממשלה, נחשדה מיד כהטבה מושחתת עבור תורם של חסידות גור. הישגי משרד הבריאות במיגור הנגיף נזקפו לזכותו של המנכ"ל בר סימן טוב, הכישלונות נרשמו על שמו של השר ליצמן. והאדמו"ר החליט שזה הזמן לחתוך הפסדים.
מחיר הספודיק
אקורד הסיום הצורם עלול לקבוע את האופן שבו תיזכר כהונתו של ליצמן במשרד הבריאות, אבל כדאי לזכור שבמשך זמן לא מבוטל היא הייתה גם סמל של פריחה ביחסי החרדים והישראליות: בעקבות עתירת יש עתיד נגד כהונתו כסגן שר הבריאות, מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל החליטה לשבור טאבו בן חמישים שנה, וליצמן הפך לשר מן המניין בממשלת ישראל.
עיניים ישראליות רבות דמעו בתקווה ובהתרגשות בשנה הראשונה שבה השתתף כנציג הממשלה בטקס יום הזיכרון בחלקה הצבאית בקריית גת, נשא דברים, הניח זר וקרא תהילים. אבל גם היום־יום של כהונתו ביטא נורמליזציה ושותפות מלאה של החרדים בהנהגת המדינה, אחרי עשורים של יחס מסויג. באותה תקופה הוא שבר שיאי פופולריות: הפתיע כשפרסם את מספרי הטלפון הישירים של צוות לשכתו, יצא למאבק בג'אנק פוד, בחן את שינוי המדיניות בענף הקנאביס וערך ביקורות פתע בבתי חולים.
זרותו ומוזרותו סייעו לו. לרגע אחד הוא נדמה כאחד השרים הפופולריים בתולדות המדינה, עד שכל אלו התהפכו על ראשו: סקרי דעת הקהל המחמיאים התחלפו בתחקירים נוקבים על קשריו עם חברות הסיגריות, האינטרסים של 'המודיע' וחסידות גור. הדיווחים על סיוע לכלל הציבור בקיצור התורים לבדיקות MRI, נשטפו בידיעות על הפרוטקציות שהופעלו בעת אשפוז האדמו"ר בבית החולים, ועבור המעדנייה הקטנה סמוך לביתו. ועלתה על כולם פרשת מלכה לייפער, שראשיתה בסיוע לעוד פניית ציבור שהתקבלה בלשכתו, וסופה המלצת משטרה להעמידו לדין בעבירת שוחד, בחשד שניסה להשפיע על חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי ולמנוע את הסגרת המורה החרדית החשודה בפדופיליה לידי הרשויות באוסטרליה.
מי שנחשב כמשרת ציבור, התגלה כמשרתו של ציבור מצומצם יותר. בהתנגשות בין האינטרס של כלל הציבור ובין זה של האדמו"ר מגור, בחירתו של ליצמן ידועה. מרבית החומר נגדו, אגב, הגיע מתוך ביתו ובעקבות סכסוכים פנימיים בחצר גור.
אין ספק שחלק מהביקורת על ליצמן מוצדקת, אבל הוא משלם גם את מחירן של הדעות הקדומות, של הספודיק החסידי שהתעקש לחבוש במועדים, של הדיבור המגומגם עם המבטא היידישאי־אמריקאי. בניגוד לתלונות הרווחות, הוא משאיר אחריו מערכת בריאות טובה, שעמידתה האיתנה במשבר הקורונה היא עדות לכך. תוספת תקציבית תמיד תידרש, אבל בניגוד לטענות על הרעבה, תקציב מערכת הבריאות גדל באופן משמעותי תחת ליצמן. הוא אכן לא הוביל את ניהול המשבר, אבל היה שותף לכמה מההחלטות המכריעות, ובראשן סגירת נתב"ג בשלב מוקדם.
בין שנעשה לליצמן עוול ובין שהוא אכן היה שר בריאות כושל וסקטוריאלי, המסקנה העצובה והמסוכנת ביותר שעלולה לצאת מכאן היא שהניסוי נכשל. החרדי הבכיר ביותר שלקח חלק בהנהגת מוסדות המדינה הרשמיים, מסיים עם תווית סקטוריאלית שספק אם יצליח להסיר גם בקדנציה הצפויה לו בשיכון. אבל תהיה זו שגיאה קשה לזכור את אחרית כהונתו ולמחוק את הפעלתנות וההישגים של תחילתה. המבט המורכב נדרש כאן לא בשביל הצדק ההיסטורי הפרטי של ליצמן, אלא כדי להימנע מהכללה או ממסקנה גורפת שיהיה בה כדי להכתים לזמן ארוך את היכולת של שני הצדדים להאמין בשותפות אמיתית של המגזר החרדי בהנהגת המדינה.
נסיגתו של ליצמן מהבריאות היא צעד פוליטי, תוצאה של מאבקי כוחות בתוך חצר סגורה, אבל מתרחשת באופן סמלי בתקופת החגים הלאומיים, שבה מתחדדות השאלות הרגישות על יחס החרדים והמדינה, והפער שבין הרטוריקה המסויגת לפרקטיקה המשתלבת. השנה נוספה מתיחות כפולה, בחסות הקורונה. אם נתעכב לרגע על הדמויות החרדיות המדוברות בשבוע האחרון, נראה כיצד הן זוכות ליחס קוטבי במיוחד: או שחור משחור, או לבן בוהק. בין התרפקות על מלאך מציל חיים כמו הרב הבר זצ"ל לגועל מפורעים הרומסים בקלות דעת את הנחיות משרד הבריאות ומסכנים חיים, בין התפעלות משליחת חב"ד בנפאל חני ליפשיץ לזעזוע ממכתבם של רבני בית הדין של אותה חסידות, שאסרו עליה להדליק משואה - נראה שנשאר מעט מאוד מקום למורכבות.