השחרור ההדרגתי מסגר הקורונה נותן משמעות עדכנית לאמרת הכנף "העולם שייך לצעירים". אמרה זו משמשת למעשה לא רק באופן המטאפורי אלא באופן הממשי – אנשי גיל הזהב יהיו כפי הנראה האחרונים לצאת מן הבתים.
האם הפרהסיה המשותפת שלנו עומדת להיות ריקה מזקני העדה בעתיד הקרוב? עצם השאלה מצמררת. היא גם עומדת בזיקה ל 'פוליטיקה של הזקנה' – מושג המבקש לברר את הקשר בין קבלת ההחלטות של קובעי המדיניות ובין המגוון האנושי הרחב המרכיב את שכבת הגיל המוגדרת 'זקנה' – בני השישים וחמש ומעלה.
כדרכה של כל בירוקרטיה, החשיבה בתבניות קטגוריות נוחה מאוד. היא מאפשרת לקבל החלטות ולפעול בשדה, בוודאי במצב חירום דוגמת ימי המגפה שאנו נתונים בהם כעת. מצד שני, תבניות מסוג זה לעולם לא תוכלנה לתת מענה שלם ואמתי לכולם, ובמקרה של הקורונה - הן עשויות אף לייצר תסכול וצער.
עיון בפרשנות לפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ויראת מא-להיך אני ה'" (ויקרא י"ט ל"ב), מלמדת כי למרות הפער הגדול בין תקופת התנ"ך ובין ימינו אנו, הדילמות דומות – והתייחסות לשאלות בנות זמננו קיימות בדברי החכמה של קדמונינו. אחד הנושאים המטרידים את העוסקים בחזרה לשגרה ובאנשי גיל הזהב הוא היחס הגורף, שאיננו מבחין בין אנשים פעילים ומי שאינם, בריאים ומי שפחות, מי שחיים בבדידות ומי שיש בני משפחה החיים איתם בכפיפה או היכולים לדאוג לצרכיהם הפיזיים וכן הנפשיים ואולי גם בין מי שיש להם מסוגלות טכנולוגית למי שאפילו לא מחזיקים במחשב בבית. כיצד אם כן ראוי וטוב להתייחס אל 'זקננו' – באופן אובייקטיבי, כוללני, או באופן סובייקטיבי הרואה כל אחד ואחד כעומד בפני עצמו?
בין שני קטבים אלה מתרוצצת הפרשנות למילים "מפני שיבה תקום". השאלה, במלוא חריפותה, עולה במדרש על ספר ויקרא: "מפני שיבה תקום" – יכול אפילו אשמיי"? (ספרא י"ז י"ב). התשובה לכך איננה פשוטה, ואכן, בגמרא קידושין (ל"ב – ל"ג) מופיעה מחלוקת בעניין: "רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה.... איסי בן יהודה אומר מפני שיבה תקום ואפילו כל שיבה במשמע". בתשתית המחלוקת עומדת כמובן השאלה מדוע ישנה חובת כיבוד כלפי הזקנים? האם זהו כבוד התלוי בדבר או שמתקיים באופן אוטומטי?
כבר בסוגיית התלמוד נקבעת הלכה כדעתו של רבי איסי בן יהודה. עיון בדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ו ט) מצביע על ההשלכה הרחבה של דעה זו: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה אף על פי שאינו חכם עומדין לפניו ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו שנאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע".
העיקרון שקובעת ההלכה היא התייחסות קטגורית זהה לכלל הזקנים. כולם כאחד זכאים ליחס מכבד. פרשנותו של הרש"ר הירש לפסוק בו אנו דנים מבהירה היטב את הסיבה לכך, פרשנות זו עומדת על סמיכות הפרשיות בין האיסור לדרוש אל האובות והידעונים ובין החובה להדר פני זקן: "מפני שיבה - בנגוד לבעל אוב עליכם לכבד את הידיעות שנאספו על ידי נסיון החיים, או על ידי החכמה הבהירה השואבת מתוך התורה".
בעלי הניסיון מחזיקים בחכמת חיים המעניקה להם את הזכות לכבוד. הקילומטראז' קובע. אולם מה היו אומרים דרשני הכתובים ופוסקי ההלכה לגבי המציאות שלנו באביב 2020 – ומדיניות הקלת הסגר גם לגבי אנשי הגיל השלישי? בלתי אפשרי לענות על שאלה זו. ראשית, מאחר והמחלוקת הקיימת במסכת קידושין עוסקת בחובת הכבוד – חובה שיש לגביה מעט עוררין, בוודאי בתרבות שאיננה מקדשת את הנוערים אלא להיפך - מעלה על נס את בעלי הותק והניסיון.
יתירה מכך, לא דומה שאלת הכבוד לשאלות הקשורות לבריאות הציבור ובריאותם של הקשישים. את המענה לסוגיה זו, נצטרך להשאיר כנראה לעיונם והחלטתם של קובעי המדיניות. ועדיין, ניתן לסיים בדבריו הנוגעים ללב של בעל ה'נחל קדומים' הוא החיד"א, על הפסוק. פרשנות שאיננה מייצרת רק אבחנה בין סוגים שונים של זקנה, אלא גם מפגינה רגישות גדולה לצרכים המגוונים של אנשים אלה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כלומר כשתראה אדם זקן מאד עומד והוא מיצר מאד בעמידתו ואתה יושב תקום ותושיבהו במקומך. והדרת פני זקן שאם אינו זקן כל כך תהדר אותו ותאמר לו אם תרצה לשבת במקומי".