ביודרי רוברט ("בו") בראגדל לא היה מתאים להיות חייל מלכתחילה. כילד, לא הלך לבית הספר אלא חונך על ידי הוריו- זוג היפים מאיידהו- בחינוך ביתי מבודד יחסית.
כנער חולמני למד סיף ואומנויות לחימה, אותם המיר לאחר זמן בלימודי באלט והתעמקות בכתבים בודהיסטיים. טרם התנדבותו לצבא האמריקני ניסה בראגדל את מזלו במשמר החופים, אך נפלט ממנו לאחר כחודש בלבד בשל אי-התאמה פסיכולוגית.
אלא שבראגדל כן התגייס לבסוף, הוכשר כחייל קרבי בגדוד החי"ר 501 ואף הוצב באפגניסטן. סיפורו של בראגדל יכול היה להסתיים כמו סיפורם של עוד אלפי חיילים אשר לא התאימו למערכת, אילולא בתאריך ה-30 ביוני 2009 נטש בראגדל את עמדתו בבסיס הגדודי באזור יחיא קאיל שבמזרח אפגניסטן וצעד אל תוך הלילה.
כשמונה עשר יום לאחר היעלמותו, פרסם הטאליבן וידיאו בו נראה בראגדל השבוי לבוש בבגדים אפגניים מרופטים כשהוא במצב נפשי וגופני ירוד ביותר. על סמך עדויות חבריו ליחידה- עדויות אשר קיבלו תמיכה ראייתית כבדת משקל מהתכתבויותיו של בראגדל עם אביו- הסיקו פרופילאים מטעם סוכנויות המודיעין האמריקניות כי בראגדל לא נחטף אלא חצה את הקווים מרצונו.
על רקע כל אלו ניתן להבין מדוע עסקת השבויים במסגרתה הוחזר בראגדל- מצפוניסט הזוי עם טוויסט של בוגד- לא עברה חלק בגרונו של הציבור האמריקני. הכיצד, שאלו רבים, יכול היה ממשל אובאמה לאזור את החוצפה לבצע עסקה שערורייתית כל-כך: שחרורם של לא פחות מחמישה- כן, כן, חמישה!- מנהיגי טאליבן תמורת חייל יחיד, ועוד כזה שערק לשורות האויב?
אלא שאובאמה התעלם מהביקורת הציבורית, בראגדל חזר הביתה, והוריו אף זכו להיפגש עם הנשיא בטקס מתוקשר בגינת הבית הלבן.
כיצד ראה הצד השני את העסקה? כניצחון מתוק מדבש. הטאליבן עט על המציאה לזרות מלח על פצעיו הפתוחים של הציבור האמריקני, אשר בניו ובנותיו נפלו קורבן למטעני צד, מטעני גחון וטילי נ"ט במשך שמונה-עשרה השנים האחרונות במסגרת שירותם למולדת במדינה נידחת בדרום-מרכז אסיה. תמונת הניצחון המושלמת הגיעה עם הזמנת נציגי הטאליבן לקמפ דיוויד שבארצות הברית במסגרת שיחות השלום בין ממשל טראמפ לטאליבן (יוזמה אשר לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל). כדי להעצים את השפלתם של האמריקנים, נבחרו חמשת המשוחררים בעסקת בראגדל והוצבו בחוד משלחת המו"מ מטעם ארגון הטרור.
כל עסקה עם האויב דורשת הערכה זהירה של מכלול שיקולים, כאשר שיקולי-העל הינם שמירה על עקרונות ההדדיות והמידתיות: הרוגים תמורת הרוגים, חיים תמורת חיים, אזרחים תמורת אזרחים וחיילים תמורת חיילי אויב (או במקרה הזה, מחבלים). כל זאת כאשר המספרים שואפים ליחס סימטרי ופרופורציונלי. אלו הם דברים שכל חברה נורמלית מצליחה להבין ברמה האינטואיטיבית, אלא שבחברה הישראלית נוהגים להציג את סוגיית שחרור המחבלים כמשוואה פשוטה בעלת שני אגפים: או שחרור מחבלים המוני ומשולח רסן- או הישארותו של השבוי או החטוף בידי האויב.
ישנן אפשרויות פעולה רבות הנמצאות בתווך: שכלול היכולות הטקטיות לשם חטיפת בכירי האויב לצרכי מיקוח, מניעת הטבות מאסירים ביטחוניים, החמרת המדיניות הנוגעת לניוד סחורות וכספי סיוע לתחומי האויב, שכלול היכולות המבצעיות והמודיעיניות לשם ביצוע פעולות חילוץ וכן הגברת הלחץ הבינלאומי על ארגוני הטרור באמצעות סנקציות כלכליות.
מה שבטוח, מי שעדיין סבור שארגוני טרור רצחניים מעריכים "מחוות של רצון טוב" או מפרשים עסקאות לא מידתיות כמשהו אחר חוץ מחולשה ורפיסות, רצוי שיתעורר.
הכותב הינו בוגר התמחות בחקר הטרור במכון למחקרי ביטחון לאומי