יאיר שרקי
יאיר שרקיצילום: יח"צ

המשא ומתן הקואליציוני המתיש בין הליכוד לכחול לבן היה רק הקדימון למשא ומתן ששתי המפלגות נדרשו לנהל, הפעם מאותו צד של השולחן המעוגל, באולם ג' של בית המשפט העליון, מול שופטי בג"ץ.

הדיון המשודר בין עורכי הדין של המפלגות ובין ההרכב המורחב של אחד־עשר השופטים התנהל במרווח והיפה שבהיכלי בית המשפט, עם מחיצות שקופות ומסכות סטריליות להגנה מקורונה ואולי גם מהצחנה העולה מסעיפי ההסכם ומהנבירה בקרביו. הלשון הייתה גבוהה והנימוקים משפטיים, אבל המהות הייתה של שוק: סחר מתוחכם של תן וקח בין פרקליטי הנבחרים ובין העליונים.

לרגעים ההתמקחות הפכה כמעט גלויה, כמו בסעיף הקפאת מינוי הבכירים לחצי שנה, שנתקל בביקורת השופטים שרמזו שיש לבטלו, והומר בהצעה ״להיפגש באמצע״ ולקצר את התקופה לשלושה חודשים. הרבה אמוציות היו סביב הסעיף הזה, שמקפל בתוכו את שאלת מינוי פרקליט המדינה הבא. סעיף אחר בהסכם הקואליציוני שזכה לתשומת לב מיוחדת הוא הסעיף שלפיו שני נציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים יהיו אנשי הקואליציה.

הנשיאה חיות ועוד שניים משופטי ההרכב צפויים למצוא את עצמם בעתיד הלא רחוק מצטופפים בלשכת שר המשפטים, שם נערכים דיוני הוועדה היוקרתית שתקבע את זהותם של המשפטנים הבאים שיצורפו לבית המשפט העליון, יחד עם אותם שני נציגי כנסת. נדרשת מידה מופלגת, עד כדי על־אנושית, של ישרות כדי שהידיעה הזאת לא תשפיע בבואם להחליט בסוגיית כשירותו המשפטית של הסעיף, העוקף (ולא בפעם הראשונה) את הנוהג שלפיו בכנסת שולחים לוועדה נציג אחד מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה.

הדיונים היו ארוכים, והמשא ומתן אינו ישיר, אבל בקרב הפרקליטים רווחת ההבנה שאם סעיף דוקר במיוחד יימחק, השופטים יעלימו עין מסעיף אחר. וכמו במשא ומתן בשווקים קצת פחות מהוגנים, ברקע ניצב גם מאזן האימה בין הצדדים, כשכל אחד מקפיד להזכיר לשני את מגבלות כוחו. בליכוד טרחו להבהיר ולתדרך שעל בית המשפט תוטל האחריות לבחירות רביעיות אם יפסלו ולו פסיק בהסכם (שבו מופיעים סעיפים מפוקפקים שגם בית משפט שמרני במיוחד יתקשה לאשר - כמו החוק הנורבגי המדלג, שמשמעותו חמיסה רטרואקטיבית של קולות כמחצית ממצביעי כחול לבן).

אבל כפי שהשופטים ידעו להזכיר שוב ושוב בעצם קיום הדיון, נתניהו מודע היטב לכך שגורלו המשפטי ואולי גם הפוליטי מונח בידיהם. הוא הקפיד לשמור באופן אישי על כבודם ולהשמיע את האזהרה באמצעות שליחים, בעיקר כדי להשיג את היעד המרכזי שאליו תמרן באופן נדיר את בית המשפט: מתן הכשר משפטי לכהונתו כראש ממשלה תחת כתב אישום.

מיליון צפיות סך הכול נרשמו במהלך שני ימי הדיונים הארוכים. אזרחי ישראל נחשפו לשעות של דיון שנדמה כי חיזק דווקא את תדמית בית המשפט. אבל עם כל הכבוד לשידור החי המבורך, שראוי שיישאר גם אחרי שהקורונה תחלוף, הדיונים הללו כבר היו חשופים לציבור באמצעות נוכחות עיתונאים ומבקרים באולם ופרסום הפרוטוקול.

הראייה והשמיעה אכן תורמות הרבה לתחושת הטעם והריח, אבל המטבח האמיתי שבו מוכנות הנקניקיות פעיל בשעות שלפני ואחרי הדיונים. בשיחות שבין השופטים ועוזריהם המשפטיים, שכתבו השבוע בקצב אש, בחלוקה הפנימית בתוך ההרכב, שמאפשרת לבית המשפט לאשר סעיפים בדעת רוב אך למתוח עליהם ביקורת באמצעות דעת המיעוט. וכמו כל מתכון טוב, הרגע המכריע הוא עוד לפני שמתחילים לערבב, בקביעת הרכב השופטים.

מצעד הממורמרים

המילים הללו נכתבות בחוסר ודאות מסוים, בשעות שבהן מוקלדות במרץ אלפי שורות בהחלטת בג״ץ, וניסוחי השופטים מלוטשים באחד מפסקי הדין החשובים והרגישים ביותר שפרסם בית המשפט. ההכרעה המשפטית היא גם ההכרעה הפוליטית. המועד האחרון להחלטת השופטים הוא יום חמישי בערב, שהוא גם המועד האחרון שבו ניתן להגיש לנשיא המדינה 61 חתימות של חברי כנסת כדי לקבל שבועיים אחרונים בהחלט שבמהלכם תוצג ממשלה, ולא - נלך לבחירות.

המערכת הפוליטית רוויה ספקולציות לגבי העדפתו האמיתית של נתניהו: יש בסביבתו הקרובה והמשפחתית מי שדוחפים לבחירות רביעיות תוך תליית האשמה בבג״ץ, ומשוכנעים שעל כנפי בלימת הקורונה ואחרי ריסוק הקוקפיט ניצחונו מובטח. ממשלת ימין מלא־מלא, כשהיעד הוא לא זהותה הימנית של הממשלה כמו הבטחת הקדנציה בשלמותה, בלי רוטציה ובלי תאריך יעד ברור לפינוי הכיסא.

באגף הפוליטי של המקורבים ההמלצה הפוכה: הקורונה אומנם נבלמה, אבל גל שני עוד עלול להכות בעוצמה, וגם אם לא, הרי שמאות אלפי מובטלים ומשבר כלכלי בלתי נמנע אינם קרקע יציבה ללכת עליה לקלפיות.

ההחלטה תיפול כנראה בהתאם למידת ההתערבות של בג״ץ בהסכם. כל זמן שהפגיעה תהיה בעיקר בערובות שניתנו לכחול לבן, גנץ יחריש ונתניהו ייהנה. בתרחיש הלא סביר שבו יכולתו לכהן תיפסל, או מעט יותר סביר: מעמדו כממלא מקום ראש הממשלה בחלקה השני של הרוטציה לא יאושר על ידי השופטים - נתניהו עשוי להעדיף בחירות.

בהנחה שהחלטת בג״ץ תהיה באמצע, כלומר להכשיר את כהונת נתניהו עם הסתייגות מחלק מסעיפי ההסכם הקואליציוני - ייפתח המשא ומתן השלישי והאכזרי מכולם, של נתניהו מול בכירי מפלגתו, ואם יישאר משהו - גם מול בנט.

את כאב הראש הזה הוא העדיף להשאיר לסוף, רק כשאופציית הבחירות תוסר לחלוטין מהשולחן. בשביל מה להסתכסך עם מחצית מצמרת הליכוד אם אינו משוכנע שבסופו של דבר תקום ממשלה?

בראש הממורמרים - יולי אדלשטיין. את תפקיד יו״ר הכנסת הוא צפוי לאבד, רשמית בגלל הווטו של כחול לבן, אבל בליכוד משוכנעים שההתנגדות לאדלשטיין בקרב דייריו הנוכחיים של המעון ברחוב בלפור חריפה יותר מזו של הדיירים העתידיים.

גם גלעד ארדן רואה כיצד תיק ביטחון הפנים יילקח ממנו לטובת רעותו או רעהו הנאמן ממנו - מירי רגב או אמיר אוחנה, מבלי שהובטח לו פיצוי הולם. ניר ברקת המאוכזב מנהל קמפיין נגד מינוי ישראל כץ לאוצר, ולנוכח התסיסה הגוברת, היה בסביבת נתניהו מי שהמליץ על פיצוי־פיוס עם גדעון סער, שהגיע למקום הרביעי בפריימריז. מינוי לשר בינוני, אולי תיק החינוך שכבר כיהן בו, בתמורה לקיפול האופוזיציה הפנים־מפלגתית שמחפשת מנהיג. ספק אם המחשבה הטובה הזו תצורף למעשה. גם אם המהלך נכון לנתניהו מבחינה פוליטית ויחסוך לו כאבי ראש במהלך הקדנציה, עומקם ועוצמתם של התיעוב והאי־אמון שרוחשת סביבתו לסער מקשים מאוד על מינוי כזה, ומתחרים רק ברגשות השליליים שרוחשים שם לנפתלי בנט.

השואו של ביבי

בליכוד חוששים מתרחיש שבו בנט נשאר באופוזיציה ומאגף מימין את נתניהו יחד עם האופוזיציה הפנים־ליכודית. הצעות חוק משותפות לבנט־סער־אדלשטיין עלולות להביך את ראש הממשלה לאורך כל הקדנציה, אבל בינתיים נראה כי הוא עושה כל מאמץ לדחוק את בנט החוצה.

למסיבת העיתונאים להצגת אסטרטגיית היציאה שנערכה השבוע, או בשמה הלא רשמי: מסיבת הסיום של הקורונה, נתניהו הזמין רשימה ארוכה של שרים. הוא הוביל כרגיל את המופע המרכזי, אבל העניק מאבק הכוכבים והמחמאות גם לשרי הבריאות, האוצר, הכלכלה, התרבות והספורט והחינוך. זה לא היה פרץ של נדיבות בחלוקת קרדיטים, אלא מהלך שנועד להעצים את חשיבות האירוע. וכמובן, איש מהמוזמנים לא מאיים עליו פוליטית. כחלון וליצמן, מירי רגב ואלי כהן, הרב רפי פרץ, וגם כמה מנכ״לים ופקידים בכירים, רק הדגישו את זוהרו. שר הפנים דרעי למשל העדיף לא להשתתף כסטטיסט בשואו של ביבי.

אבל היה גם מי שלא הוזמן: שר הביטחון נפתלי בנט. עם כל הכבוד למעורבות משרד התרבות והספורט בניהול המאבק בנגיף ובתכנון אסטרטגיית היציאה, המעורבות של משרד הביטחון וספציפית של בנט במשבר הייתה מעט יותר דומיננטית. הקמת המלוניות לחולים והמבודדים בידי משרד הביטחון, חלוקת המזון על ידי חיילי פיקוד העורף, השותפות ברכש ובפתרונות טכנולוגיים שהעמיד צה״ל ועוד היו חלק משמעותי בהתמודדות ישראל עם המשבר, אבל היריבות הפוליטית עם בנט גברה על ההכרה בכל אלו. כמו נושאים רבים אחרים, גם את משבר הקורונה מנהל נתניהו בפיצול אישיות: מדיניות רחבה עם ראייה ארוכת־טווח, מהולה בקטנוניות מביכה והעמסת קרדיטים שגם אם הם מוצדקים - ניתן לקצור אותם באופן יותר אלגנטי.

בליכוד טוענים שהם מעוניינים בשותפות עם ימינה, אבל במקביל למשא ומתן עם בנט, בסביבת נתניהו מקדמים תוכנית נוספת: פיצול ימינה ומינוי הרב רפי פרץ לתפקיד שר החינוך. זו תהיה מחווה של נתניהו לציונות הדתית מעל ראשו של בנט, ובאופן אירוני גם קיום ההבטחה האישית שלו לפרץ. על הדרך ירוויח נתניהו את בנייתו מחדש של פרץ כיו״ר הבית היהודי. עם משרד החינוך בידיו ומקום ליד שולחן הממשלה, הוא יהפוך לכתובת הראשונה עבור כל רבני המגזר, העסקנים ומנהלי המוסדות, בזמן שהימין החדש תתייבש באופוזיציה. נתניהו ישמח לראות את הרב פרץ הנוח והמחייך הופך למנהיג הפוליטי של הציונות הדתית במקום בנט הלעומתי, עם התרגילים הפוליטיים והשאיפות הגדולות.

בסביבת הרב פרץ מבטיחים נאמנות למפלגה, אבל בליכוד יש מי שמזכיר לו שגם אם ימינה תקבל שלושה תיקים, בנט צפוי להשאיר אותו לסוף. הוא אומנם יו״ר הבית היהודי, אך זו מפלגה של איש אחד עם אפס מנופי לחץ. סמוטריץ' קודם לו, כי לאיחוד הלאומי יש את אופיר סופר, ושקד, שכרגע לא מחזיקה במשרד, משוכנעת שהיא תוקפץ מתוקף ההסכם שלה עם בנט. נתניהו היה מעדיף לראות את בנט ואותה משונמכים. במקום שרה בממשלה, תפקיד חברה בוועדה למינוי שופטים מטעם האופוזיציה נשמע לו הולם, ואולי גם יפתור עוד סעיף מול בג״ץ.