מסופר בסיפור התלמודי כיצד רשב"י נאלץ לברוח מפני השלטון הרומי ולהתחבא במערה יחד עם בנו במשך שנים. במהלך זמן זה הם ניזונו ממעין וחרוב ועסקו יומם ולילה בלימוד תורה. כאשר הגיע הזמן לצאת, הם ראו אנשים חורשים בשדותיהם ותגובתם היתה זעזוע נוכח העיסוק הגשמי והיומיומי שבעקבותיו "כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים עֵינֵיהֶם מִיָּד נִשְׂרָף". האב ובנו הושבו למערה לסיבוב שהיה נוסף (גל שני?) כשבסופו יצאו מפויסים יותר כלפי סביבתם ומבינים שהעולם זקוק הן ללומדי תורה והן לעובדי אדמה.
בישיבתו הממושכת במערה רשב"י עובר שינוי מתפיסה קטבית וקיצונית להבנה מורכבת יותר ופחות דיכוטומית. מגישה של בקורת על מי ש"מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה" -החורשים בשדה. הוא עובר לגישה של "רְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל" - נוכח מראה הזקן שרץ עם ההדסים לקיים מצוות הבדלה . מלבד העין הטובה שיש בגישה זו, יש בה גם הבנת עומק שהעולם אינו מתחלק באופן פשוט ל'חיי עולם' ו'חיי שעה' , ל'תורה' ול'עבודה' , ל'קודש' ול'חול'. אותו זקן שרץ עם ההדסים לקיים בהם מצווה מגשר בין עולם גידולי השדה ובין חיי המצוות ויוצר גשר בין 'חיי העולם' ו'חיי השעה'.
ימים אלה של יציאה מהמערה הינם גם ימים ראשונים של ממשלת אחדות- ממשלה שהשכילה לשבור את הדיכוטומיות של 'ימין' ו'שמאל' מתוך הבנה שהגיעה העת לחשיבה מורכבת ומפויסת יותר. חשיבה מסוג זה בצירוף יותר 'עין טובה' היא כנראה הנוסחה הנכונה ליציאה ממערה. החברה הישראלית כולה מאותגרת עכשיו ביכולת לצאת מקבעונות מחשבתיים להם הורגלנו ולתת הזדמנות אמיתית למבנה השלטוני החדש - בו החלוקה של המפה הפוליטית אינה 'שחור - לבן'. יש בכך תיקון גדול לאחר תקופה ארוכה כל כך של קטביות ופילוג.
תקופת שהותנו "במערה" היוותה שעור לא רק כחברה וכמדינה אלא גם כמשפחה. כמו רשב"י ובנו - משפחות רבות עברו תקופה של אינטימיות ותחושה ש "דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה" (כפי שרשב"י אומר לבנו) : גילוי מחודש של הכוח שיש בבית ובמשפחה.. גידלנו לעצמנו בתקופה זו 'חרוב ומעין' - הדברים שהזינו אותנו והחיו נפשנו ורבים מאתנו אף התפנו יותר מהרגיל ללימוד תורה ועיסוק ברוח. ב'מערה' הביתית הרגשנו מוגנים מפגעי העולם בחוץ. אך כעת הגיע העת לצאת - אמנם אנו יוצאים בשמחה ולא שורפים את העולם בעיניים אך כן ממצמצים אל מול השמש ואולי עם קצת רגשות מעורבים ועם צורך להתאקלם מחדש. עצות טובות ליציאה נכונה מהמערה ניתן לקבל גם מגרסת הירושלמי לסיפור יציאת רשב"י מהמערה. וכך מסופר :
יָצְאוּ וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. רָאוּ צַיָּד עוֹמֵד וְצָד צִפּוֹרִים וּפוֹרֵס מְצוּדָתוֹ.
וּכְשֶׁשָּׁמַע רַ' שִׁמְעוֹן בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת: "דִּימוֹס, דִּימוּס" (הצלה, שחרור)– הַצִּפּוֹר נִצּוֹלֶת;
וּכְשֶׁשָּׁמַע בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת: "סְפֵקוּלָא" (ענש מוות) – הָיְתָה נִצּוֹדֶת וְנִלְכֶּדֶת.
אָמַר: צִפּוֹר מִבַּלְעֲדֵי שָׁמַיִם אֵינָהּ נִצּוֹדֶת, נֶפֶשׁ אָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!
רשב"י ובנו אינם ממהרים לצאת. תחילה הם יושבים לזמן מה על פתח המערה ומקדישים זמן להתבוננות מחודשת על העולם בחוץ. תקרית הציפור הנלכדת והמשתחררת ודברי הבת קול (שרק הם שומעים?) מלמדת אותם שיעור על הנהגת אלוקים בעולם והבנה שידו של הא-ל בכל. כמה מוגבלת יכולתו של האדם להשפיע ולהבין! ויחד עם זאת - המשך עלילותיו של רשב"י מתארים עיסוק ב'תיקון עולם' (טיהורה של טבריה).
יציאה מ'מערה' לאחר תקופת הסתגרות מלמדת שעור בענווה והבנת מקומנו הקטן בהנהגת העולם. האנושות עברה טלטלה של חוסר אונים ושליטה. אך המסקנה מהשיעור התיאולוגי הזה אינו לשבת באפס מעשה! חובתנו לקחת אחריות ולתקן את אשר מצריך תיקון כמו גם לראות בעין טובה את סביבתנו. לא לשכוח להביט בציפורים וללמוד מהם שיעור וכמובן כמובן לא לשכוח לקחת אתנו הלאה את כל אשר למדנו (כיחידים , כמשפחות וכחברה) בעת שהותנו במערה .
הרבנית ד"ר אסתר פישר, ראשת מדרשת עין הנציב של הקיבוץ הדתי