עןלי תימן באוהלים.ארכיון
עןלי תימן באוהלים.ארכיוןצילום: ELDAN DAVID

ביום שישי השבוע יחול "יום הנכבה" אותו מציינים הפלסטינים מדי שנה. המטרה היא להזכיר לכולנו שבעקבות המלחמה שיזמו מדינות ערב נגד ישראל ערב הכרזת עצמאותה, נולד מושג "הפליטים הפלסטינים".

‏כאשר אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב) החלה לעבוד בשנת 1950, היא הגיבה לצרכים של כ-750 אלף פלסטינים, למרות שגם מספר זה נתון לוויכוח. מתווך האו"ם בארץ ישראל מנה אז רק 427 אלף, בהם 360 אלף שנזקקים לסיוע. אך האם אתם יודעים על כמה עומד מספר הפליטים היהודים מארצות ערב בגין אותה הכרזת עצמאות? תנו לי לסבר את אוזניכם: 850 אלף.

אותי לא מעניינת התחרות "למי יש יותר פליטים", כי למי שיש יותר לא בהכרח זוכה (אבל תלוי את מי שואלים). מה שחשוב כאן זה הנרטיב והניגודיות. למרות שכבר ב-48' הייתה סוכנות או"ם שתפקידה לטפל בכל פליט באשר הוא פליט (ה-(UNHCR, עבור הפלסטינים הוקמה סוכנות פליטים חדשה ובלעדית. הסיבה לכך היא הלחץ האדיר שהפעילו מדינות ערב על האו"ם, מתוך מטרה להנציח את בעיית הפליטים ככלי משחק ציני נגד הלגיטימציה של מדינת ישראל. זאת למרות שבדו"ח מחקר של המכון ללימודים פלסטינים עלה כי מרבית הפליטים הערבים לא גורשו בזמן המלחמה, וכ-68% מהם עזבו את בתיהם בלי לראות חייל ישראלי. ‏

אבל מה עם מאות אלפי הפליטים היהודים ממדינות ערב אתם שואלים? אכן שאלה טובה שחייבת לעלות בכל פעם שמוזכרים הפליטים הפלסטינים. מרביתם הצליחו להתאקלם בישראל בהצלחה, אבל אנו נוטים לשכוח שההתאקלמות הזו קרתה אחרי שנים במחנות פליטים, ה"מעברות", שמוקמו בפריפריות מרוחקות ותושביהם נדחקו בעל כורחם לשולי החברה הישראלית.

ובחזרה לניגודיות – במבט של 70 שנים לאחור, אחרי שרוב הפליטים היהודים הצליחו להתאקלם בישראל, מספר הפליטים הפלסטינים צמח באופן דרסטי ועומד כיום על כ-6.5 מיליון איש המפוזרים בין הגדה המערבית, רצועת עזה, ירדן, לבנון וסוריה לפי נתוני אונר"א. בניגוד לכל פליט אחר, ובאופן חסר תקדים, מעמד הפליטות הפלסטינית עובר בירושה מדור לדור ומונע כל סיכוי להסדר פרגמטי עבורם. וכאן חברים, נמצא המפתח להבנת הנרטיב – אויבי ישראל לא התכוונו מעולם לסייע לאותם פליטים מסכנים, "הנכבה" הפכה לנרטיב שמכונן את זהותם לאורך השנים והבעיה נותרה בלתי ניתנת לפיצוח בכוונת מכוון.

אם רוצים באמת להבין את בעיית הפליטים, צריך להכיר מקרוב את סיפורם של הפליטים היהודים ממדינות ערב: בשנת 1945, חיו במזרח התיכון כמיליון יהודים, שנים ספורות לאחר מכן נותרו אלפים בודדים. הכרזת העצמאות הביאה למנוסה של מאות אלפי יהודים מביתם באישון לילה עם הבגדים שעל גבם, כשהם מותירים מאחור מורשת ותרבות יהודית עשירה. מאז ועד סוף שנות ה-60, חלק מהקהילות היהודיות שעוד נותרו - גורשו, וחלק נאלצו לעזוב עם הזמן בשל חוקים נוקשים והתעמרות מצד השלטונות.

מצוידת בכל הנתונים, חזרתי לעבודת השורשים שכתבתי בדיוק לפני 20 שנה על סיפור העלייה של אבא שלי ממרוקו. במסגרת עבודתי בארגון הסברה ישראלית שדואג להעצים ולספר את סיפורם של כל אותם זרמים יהודיים שעלו ארצה באומץ רב, אני רואה בזאת שליחות לא מבוטלת לדאוג שסיפורו של אבי לא יישכח. כי את הנרטיב הזה אסור לדחוק הצידה.

עם הקמת המדינה, יהודים רבים ביקשו לעלות ארצה כשזה התאפשר חוקית עד 1956, או לאחר מכן באופן בלתי חוקי עד שנות ה-60 המאוחרות. עלייה זו אורגנה ברובה ע"י המוסד, תנועות הנוער החלוציות שפעלו במחתרת והתנועה הציונית המרוקאית שבהן אבי נטל חלק. בסתיו 63', אחרי 6 שנות פעילות מחתרתית בתנועת הנוער החלוצית "דרור", נודע לאבי שעליו לעזוב מיד את מרוקו מפני שהשלטונות עמדו לעצור אותו. ללא כל התראה מוקדמת, הוא הוברח לצרפת ע"י "המסגרת" (ארגון מחתרתי מטעם המוסד), שם הוא הוכשר לכל עבודות הקיבוץ לפני עלייתו ארצה וההצטרפות לחבריו מהגרעין, שהיו מבוני קיבוץ חוקוק הסמוך לכנרת. אחרי שירות צבאי שכלל מסלול קצונה ולחימה במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, הם נותרו רק 8 חברי גרעין, מתוך 20.

המסלול הקשה שאבא שלי עבר מהעיר רבאט שבמרוקו, לחיי קיבוץ והשתלבות בארץ, איננו סיפור עלילתי אלא תוצאה של חינוך יהודי מסורתי מצד אחד, וחינוך ציוני ומעשי שקיבל מצד שני. כמו סיפורו של אבי ישנם עוד רבים וקשים ממנו, אך מעטים מדי זוכים לחשיפה וחשוב לתת להם את הבמה. היה זה רק בשבוע שעבר כשכל המדינה התרגשה מכמה משפטים במרוקאית, אותם הקדישה קרן מרציאנו לסבתא מרוקאית אחת, שערב לפני כן הדליקה משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל. סיפור חייה של אותה רנה אביטבול והרקע שהוביל אותה לרגע הבלתי נשכח הזה, לא הותיר הרבה עיניים יבשות מול המסך.

כל סיפור כזה הוא חוט מקשר במארג החברה הישראלית על כל גדולתה, ואל לנו לשכוח את כל אלו שעברו תלאות רבות כדי שנחיה כאן ברווחה. אך במקום להישאר בעבר, לציין ימי נכבה ולהתמקד בכעס ובאיבה, עלינו להתגאות ביכולתנו להתגבר על הקשיים ובכך שאנו בוחרים לחגוג ולהנציח את סיפורי ההצלחה של העם היהודי.

שני לוסקי-לוי הינה עו"ד, דוברת ומנהלת קשרי החוץ של ארגון ההסברה והחינוך הבינלאומי StandWithUs.