בשיח הציבורי, אשת החינוך לגיל הרך אינה מוערכת מבחינה מקצועית. במחקר מקצועי שעשיתי העידה אחת הגננות כי "בחברה אנחנו נתפסות כסוג של שמרטפיות". אולם באופן פרטני הוסיפה: "הורים מעריכים גננת טובה".
כלומר, משהו מתרחש בשיח הציבורי שמוריד כל פעם מחדש את הגננות לשמש "כסוג של סידור לילדים שלנו", למרות שביחסים האישיים מול הגננות, הן מרגישות את הערכת ההורים את מקצועיותן (גלילי, 2018, 2020).
למה זה קורה? מאין נובע הפער? איני רוצה להאשים רק את התקשורת שללא ספק יש לה יד בדבר. כשותפה להכשרת סטודנטיות לחינוך הגיל הרך, אתייחס לנסיגה שנוצרה במערכת היחסים הציבורית בין ההורים לגננות בתקופה זו.
הגננות שמרו על קשר עם הילדים, שלחו סרטונים שעבדו עליהם ימים שלמים, השקיעו מחשבה, תכננו, יצרו המחשות וערכו חזרות לקראת התוצר הסופי. ניהלו מפגשים בזום מול כל ילדי הגן ובקבוצות קטנות וחלקן אף דאגו לחלק לילדי הגן מתנות קטנות לפסח וערכות ליום העצמאות. כך שוב באופן פרטני, ההורים מול הגננת של הילדים והילדות בגן העריכו את ההשקעה של הגננות גם בימים אלו.
אך השיח הציבורי היה שונה - מדי יום נוספו 'מנהלים' חדשים למורות ולגננות, לא מנהלים שהעריכו את מקצועיותן, לא מנהלים שהדגישו את המאמץ האישי שערכו הגננות ואת החשיבות בשמירת הקשר עם ילדי הגן. לא מנהלים שביקשו להעצים נשים אלו כדי שילדי ישראל יקבלו אותן במיטבן. אלא מנהלים שדרשו שתוותרנה על זכויותיהן.
אני מבינה את המצוקה הכלכלית שנוצרה. אולם, אין זו חזית של הגננות מול ההורים. הגננות וההורים באותו צד והילדים במרכז. לא שירותי השמרטפות צריכים להוביל את השיח אלא האישה המשכילה והמקצועית שלמדה ארבע שנים לתואר הראשון לפחות, עשתה השתלמויות להעשרה וחלקן הגדול כבר עם תואר שני.
רוצים לימודים בל"ג בעומר? פנו לאוצר שישלמו לגננות על עבודתן המקודשת. צעדו יחד איתן למען ילדינו. למדו את האזרחים של מחר את הערך של הערבות ההדדית. הגננות תורמות לילדי ישראל הרבה מעבר לנדרש מהן ואנחנו ההורים צריכים להעריך זאת ולצעוד יחד איתן למען המטרה.
ההבנה הציבורית שהעצמת הגננות תינטע בגננות אנרגיות מחודשות ורק ילדינו ירוויחו מכך, תוביל אותנו לבניית חברה טובה יותר.
הכותבת היא ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום ליד נתיבות