החמ"ד: מטבע עובר לסוחר או חינוך דתי לכל?

שמואל שטח, מנכ"ל תנועת 'נאמני תורה ועבודה', על החשיבות בקביעת סטנדרט שוויוני בתקציבי החמ"ד, המתאים לכלל הציבור הדתי על גווניו.

שמואל שטח , כ"ז באייר תש"פ

החמ"ד: מטבע עובר לסוחר או חינוך דתי לכל?-ערוץ 7
שמואל שטח, מנכ"ל 'נאמני תורה ועבודה'
צילום: נעם פיינר

משחקי המו"מ הקואליציוני הפכו שוב את החינוך הדתי לבן ערובה של הפוליטיקה. כל אחד רוצה להיות זה שמשחרים לפתחו, ביכולתו לחלק כספים ואגב כך לחזק את מעמדו.

זהו נוהל קבוע המתקיים שנות דור, והוא אשר נמצא בעוכריהם של אנשי חינוך נפלאים הנאלצים להתנהל בצורה של "שטייטל" ולא בדרך ממלכתית ושקופה כפי שהיו רוצים.

תחילה חשוב לציין שעיקר בניינו של תקציב החינוך הדתי הינו קבוע ומשוריין ואין עליו עוררין. תקציב זה יוצא ממשרד החינוך לכלל בתי הספר בישראל. אני מציין זאת, כי פעמים רבות הייתי עד למצב בו סיפרו להורים כאילו אין תקציב ושעליהם לשלם עוד כסף. כאשר בדקנו בפועל את התקציב היוצא ממשרד החינוך, ראינו שכסף יש ותקציב ניתן, אלא שבגלל חוסר יעילותו של בית הספר, או בהיותו מופעל ע"י רשת חיצונית שפעלה לא נכון, הרי שהמוסד נהנה פחות מהתקציב. לו היה מתייעל, ודאי לא היה זקוק לתגבור כה גדול. צאו וראו מוסדות חילונים ציבוריים ותגלו שהם מצליחים להסתדר היטב עם התקציב הרגיל, זאת משום שבעיות כלכליות פותרים קודם כל באמצעות התייעלות.

התקנות התקציביות עליהן מדובר, אינן אלא כסף קטן באופן יחסי. אם כך, הכיצד כסף קטן עושה כל כך הרבה כאבי ראש? אלא שכל משפחה יודעת שקופת הבזבוזים הקטנה היא מקור רוב המחלוקות. די אם נותנים כותנת פסים לילד אחד והכל מתפרק.

כעת, הניסיון להכניס את תקנות התמיכה של החינוך הדתי אל תוך בסיס התקציב, הוא רעיון מבורך שעליו יש לשבח את הרב רפי פרץ. השבח הוא מפני שזהו תהליך אשר הפוך לאינסטינקט של פוליטיקאי רגיל. פוליטיקאי רגיל רוצה שכל שנה ישחרו לפתחו על מנת לקבל את התקציב ואילו הסדרה של התקנות בבסיס התקציב תעצור זאת וממילא תוריד את קרנו של הפוליטיקאי שכבר לא יוכל לפרסם בעלוני השבת שהוא "הציל את החינוך הדתי".

אלא שעדיין עומדת השאלה כיצד התקנות הללו יעברו לבסיס התקציב. כשם שלגיטימי ששר יקדם תקציב לטובת לימודי אומנות וכל בי"ס בישראל יכול לקבל תגבור שעות אומנות בהתאם לקריטריונים שקופים ושוויוניים, כך לגיטימי ששר יקדם תגבור לימודי יהדות וכל הרוצה יבוא וייטול. כל מקיף דתי, לצד ישיבה תיכונית ואפילו בי"ס חילוני שירצו ללמד תורה שבעל פה – יוכלו לבקש ולקבל. כך ראוי על מנת לתת מענה לגוונים השונים הרוצים יהדות, בהתאם לרצון מרבית ההורים, תוך הקפדה על יתרון הגודל ואחריות לכלל.

אלא שניסיון העבר מלמד שתקציבים כאלה נתפרים ונצבעים לפי מידות מאוד מדויקות ומשמשים לקידום של תת מגזר מסוים וע"י כך גם יוצרים פערים חברתיים ותחושות תסכול במערכת. מזה שנים שאנו עוקבים אחר יישום התקנות של החינוך הדתי. בחלקן הוקפד שכולם ייהנו מהן ואולם בחלקן, היה מי שנהנה יותר. לא אחת התלונן בפני מנהל בית ספר על כך שהמוסד הסמוך לו הצליח לקבל תקצוב שעות מסוימות ואילו הוא לא הצליח, משום אין לו יכולת להתחנף למי שצריך, או מפני שהתקנות נבנו בצורה המותאמת לפי מידותיו של בית הספר השכן.

משימתם הגדולה של החפצים בחיזוקו של החמ"ד תהיה לוודא שאכן תקנות התקצוב ינוסחו באופן שווה לכל, משום שכולם רוצים תגבור תורני וחוגים תורניים. בית ספר אחד יוכל להשתמש בשעות על מנת לחזק שיעורי גמרא של בנים ובנות הלומדים יחדיו בסגנון שיטת "רבדים", והשני יוכל להשתמש בתקציב על מנת ללמד גמרא עם פירוש עין אי"ה. כל אחד לפי דרכו. לא יתכן שהשעות יינתנו למשל רק למי שמשנן תורה בעל פה רק באמצעות "מלמד" שעבר הכשרת "מלמדים".

הכרעות הנוגעות לתקצוב החינוך הדתי צריכות להתקבל משיקולים מקצועיים של יעילות כלכלית, אחריות חברתית ומתוך ראיית הצרכים של הציבור הדתי על כל גווניו ולא כדי לרצות גורם פוליטי כזה או אחר. מי שטובת החינוך הדתי לנגד עיניו, חייב לוודא שאין ילדים מועדפים בחמ"ד.